02-9902880
צור קשר
mazkira.harel@gmail.com
שלח דוא"ל
צור קשר
שלח דוא"ל
נס ההגעה לגיל שמונים:
אילו אמר לי מישהו בעבר שאזכה להגיע לגיל שמונים הייתי משווה זאת כהבטחה לביאת המשיח. ברמת גן ובמעונות הפועלים בגבעתיים, הילכה בנעורי שמועה אודות אנשים זקנים שהגיעו לגיל שבעים. היו אפילו שהעידו כי ראו אותם במו עיניהם. כך גם דיברו על הקיבוץ. אולם בבית הורַי הקיבוץ היה משהו מוחשי מאוד. כמה פעמים בשנה, בימי שבת, הלכנו משכונת בורוכוב לבקר ידידים ומכרים בקיבוץ גבעת השלושה שם נולדתי. אני מציין שהלכנו רגלי כי כסף למונית לא היה.
ה'התחיילות' שלי בתנועת השומר הצעיר:
בהגיעי לגיל בו 'התחיילתי' לתנועה היה ברור להורַי, כי לכשאגדל אצטרף לקיבוץ, משום שתנועה זו מחנכת לכך. הורַי, שהיו חברים פעילים ב"פועלי ציון שמאל", לא היו מניחים לי להצטרף לתנועת נוער הקשורה רחמנא לצלן למפא"י. בתנועת השומר הצעיר היה הקיבוץ - האור שבקצה הדרך. ההצטרפות לתנועה היה גם אקט של התנגדות למערכת הממסדית. מנהל בית הספר שלנו אסר על הצטרפות לתנועה זו, והוא אף לא התעצל ויצא לבלוש אחרינו. הקן שכן ברמת גן, במשרד של העיתון "משמר" לימים "על המשמר". אבי נמנה על מנויי העיתון כאשר יצא לאור, לאחר שביטל את המנוי שלו על "דבר".
מודה באשמה
אני מורד סדרתי מרדתי גם בהנהגה הראשית של השומר הצעיר. לאחר "השבת השחורה" השתתפתי בפגישה של אנשי "הגנה" בתל אביב. הנואם היה איש "אחדות העבודה" שבמהלך נאומו התלהם, נופף בידו כמי שמזהיר את האנגלים וקרא: "אנו נפתח נגדם במרי אזרחי"! קמתי ושאלתי מה זה, הוא השיב לי: "נקרע את תעודות הזהות!" בו במקום שלפתי את זו שלי וקרעתי אותה לגזרים. ואז שבתי ושאלתי: ומה עוד? התשובה הייתה: "בינתיים צריך להמתין".
אבל אני החלטתי שצריך להילחם באנגלים ולכן החלטתי להתגייס לפלמ"ח. הפלמ"ח נראה לי כמחתרת לוחמת הפועלת תחת מרות ההנהגה, שלא כמו האצ"ל והלח"י שגם הואשמו בקשר לנאצים ולפשיסטים. כזכור, תנועת השומר הצעיר לא 'עודדה' אז את חניכיה להצטרף לפלמ"ח. הצטרפתי להכשרה בקיבוץ שריד מתוך כוונה להתגייס לפלמ"ח. אגב, על יציאתי להכשרה לא טרחתי להודיע על כך מראש להורַי. אולם הם הכירו את 'התכשיט' שלהם וקיבלו זאת בהבנה, כמובן בדיעבד.
לימים הוחלט לאחד אותנו עם ההכשרה בקיבוץ דליה ושם העלינו שוב את עניין הגיוס לפלמ"ח. הקיבוץ הארצי, מטעמים השמורים עימו, התנגד. גדולי התנועה כמו יעקב חזן ודניאל בן נחום הגיעו אלינו כדי להניא אותנו מלהתגייס. עם חזן השיחה הייתה ממושכת וקשה. בשלב מסוים, לאחר שתבעתי בתוקף לאשר לנו את מבוקשנו זה, הוא פנה ושאל: "בעד מי אתם, בעד אלי או בעדי"? למיטב זיכרוני זו הייתה הפעם היחידה בחיי שזכיתי במאה אחוזים של קולות. חזן כמובן יצא בפנים כעוסות, שהרי לא היה רגיל שדעתו לא תתקבל ובטח לא על ידי בני 17 או 18.
נתיב הקרבות והקמת קיבוץ הראל בשלהי מלחמת השחרור:
לצערי, לא כאן המקום לספר לקורא על מסלול הקרבות הארוך והעקוב מדם שעברנו במהלך המלחמה: מחניתה דרך משמר העמק, זרעין, הגליל המזרחי ומלכיה. מכאן ירדנו למרכז הארץ ונטלנו חלק בכיבוש הכפר אל קובאב שעל הדרך לירושלים. כאן איבדתי חבר יקר וטוב לאחר שכבר קודם איבדתי את אחי אברהם.
לאחר שכבשנו את אל-קובאב עברה בין החבר'ה שמועה כי במקום מסוים בכפר מצוי עץ המלא בפרי בשל. חברי זה, פנחס מאיר שמו, התפתה ונכנס לכפר לחפש את אותו עץ. לפתע שמעתי פיצוץ עז, וכשהגעתי למקום גיליתי אותו מרוסק בכל חלקי גופו, הסתבר שעלה על מוקש. כשגחנתי אליו הוא עוד הספיק לומר לי: "אלי, אני הולך למות ואף אחד לא יזכור אותי" (מכיוון שהיה בודד בארץ). עוד הספקתי להשיב לו: "אני החבר הטוב שלך ואני אזכור אותך תמיד". מאז ועד היום, מדי שנה בשנה ביום בו נפל, אני עולה לקברו בבית הקברות ברחובות ומניח פרח על המצבה.
מאל-קובאב יצאנו ל"מבצע דני" וסיימנו את הלחימה שלנו בנגב. משם הועברנו כדי להקים יישוב-משלט - הוא קיבוץ הראל. השם ניתן לבקשתו של בני מהרשק - הפוליטרוק של חטיבת הראל.
המבנים שהייתי שותף בהקמתם לא קרסו
בהראל עבדנו בפרך אך לאכול אכלנו קדחת. אולם הרוח וההערכה העצמית המריאו שחקים. תחושת השליחות והעמידה בה גברו על הקשיים.
כשהחל תכנון הקמת נקודת הקבע נשלחנו שני חברים ללמוד בניין בקיבוץ שער העמקים. חצי שנה עבדנו כמגישי טיט ובלוקים. הוסבר לנו אז שמקצוע לומדים בדרך הקשה.
הדבר היחיד שבאמת למדנו היו קללות בסרבית וקרואטית, ארצות מוצאם של חברי הקיבוץ. אי לכך לאחר סיום תקופת ה"הכשרה" בשער העמקים יצאתי לחצי שנה ללמוד בניין ברמת גן. למרבה הפתעתי, לאחר ששמעו על מטרת בואי, התגייסו העובדים המקצועים, הקבלנים עצמם ואף המהנדסים למען השכלתי המקצועית. בואי מקיבוץ ספר ושירותי בפלמ"ח פעלו
את שלהם. חודש ימים עבדתי בהנחת לבנים כאחד הפועלים, לאחר שביומי הראשון קיבלתי הכשרה של חצי שעת לימוד. לאחר מכן מדדו את קצב עבודתי, ומשהגעתי לרמה המקובלת ולאחר שהברזלן הראשי התפנה להסביר לי את חשיבות הברזל בבטון, עברתי לעבוד עם הברזלנים. וכך עברתי בבניין מתחום לתחום. באותה דרך גם למדתי לטייח ולבנות תבניות לבטון. אחרי חצי שנה כשנשלמה הכשרתי המקצועית, הורמה ברמת גן כוסית פרידה והונפתי למרומים, כשכולם מבטיחים לבקר ואף לעזור.
משהוחל בקיבוץ בבנייה עצמה נשכר אביו של שמואל זלטקיס, בנאי ותיק, להוביל את העבודה. לאחר חצי שנה, כשתמה תקופת התגייסותו, נפל עלי הנטל. וראה זה פלא: כל הבניינים בקיבוץ שנבנו בידינו, פרט לאחד, ניצבים שלמים עד עצם היום הזה.
ניצחון לדמוקרטיה
כפי שציינתי, שבתי לקיבוץ לאחר סיום ההכשרה ברמת גן ונתמניתי למרכז ענף הבניין. העבודה בבניין באותה תקופה לא נפלה בחשיבותה מהעבודה בפלחה. שני הענפים התחרו ביניהם על הבכורה. את הביטוי לרוח התקופה אנו רואים גם בפוסטרים של אותם ימים ובהם מופיע גם פועל בניין וגם טרקטוריסט. הכל הסכימו שבבניין עובדים קשה. גאוות היחידה של קבוצת הבניין היוותה, לדעתי, את הרקע לשירו של חברנו בניומין אמדורסקי על פועלי הבניין.
צבי דקל, בהיותו מזכיר קיבוץ וגם לאחר מכן, התנגד למכירת תוצרת חקלאית מחוץ ל"תנובה" - שמעולם לא שילמה במזומן. אי לכך לגזבר לא היה כסף לקנות ציוד חיוני, לא רק עבורנו אלא גם עבור המסגרים והמכונאים. היינו זקוקים אז לעצים לתבניות ולברזל בניין. הברזל היה אז גם יקר וגם יקר מציאות. העניין נפתר בכך שיצאנו למשלטים הנטושים, פירקנו את הגדרות, לקחנו עמודי ברזל וחוטי תיל. מעמודי הגדרות הכינו המסגרים מסגרות המותאמות לרצפת הבניינים. את חוטי התיל, שהחליפו את הברזל הדק, מתחנו לאורך ולרוחב מסגרת הברזל..
אנחנו הבנאים נבנה את הראל
לבד מהצוות הקבוע שלנו נזקקנו לא פעם לידיים עובדות נוספות ולכן חברים לא מעטים עברו את ענף הבניין. היו מהם כאלה שהשתלבו יפה כמו למשל יוסקה. למרות שהיה איש מטעים. כבר בתום יום עבודתו הראשון תפס את העיקרון והכין תבניות מדויקות.
מאחר שחסרו לנו כל העת ידיים עובדות קיבלנו אישור מהתנועה לקחת עובדים שכירים. כך הגיעו אלינו מאבו-גוש עיסא, מחמוד ומוחמד שלא היו בנאים מקצועיים, כי כאלה לא יכולנו לשכור בגלל חסרון כיס. עם זאת השלושה השתלבו יפה בעבודה, ולמעשה רכשו אצלנו את מקצוע הבניין.
הכל התנהל למישרין. הקיבוץ הלך וקיבל צורה ואנחנו הבנאים היינו גאים על כך. בסוף חודש מסוים פניתי כהרגלי לגזבר לקבל את המשכורות עבור השלושה מאבו-גוש.
"אין כסף" השיב הגזבר.
ו"אוכל יש" הקשיתי.
"אוכל מוכרחים" נעניתי.
השארתי הודעה שאני שוקל היכן לשבות רעב יחד עם אנשי אבו-גוש. מול המזכירות, על הכביש לירושלים, או שניסע בטרמפים לתל אביב ונשבות מול הקיבוץ הארצי. תכננתי גם לחסום את הדרך לירושלים. באורח פלא הגיעה הידיעה לאחד מאנשי אבו-גוש והוא שכנע אותי לחכות עוד יום והסביר שגם שני חבריו באותה דעה.. נכנעתי, שלושה כנגד אחד – הדמוקרטיה ניצחה.
אלי ש. המצפה למכונת הבלוקים, ראה אדם עולה כחום היום אל המשק והוא סוחב מזוודה רבת מידות, הסתער עליו אלי, ובטרם הספיק הזר לפצות פיו צעק מרכז הבניין: "את מכונת הבלוקים הבאת? לא הבאת? מנוול!
התברר כי היה זה הראשון מפלוגת העזרה המקובצת.
רד אלינו אווירון
כפי שסיפרתי, העבודה בבניין הייתה קשה. כדי לקדוח את החורים באדמה בנינו מגדל, שנתמך על ידי שלוש רגליים, שמקדקודו השתלשל כבל פלדה ובתחתיתו צינור פלדה, ארבעים סנטימטרים קוטרו, ובתחתית הצינור שתי שיני פלדה. בחלקו העליון של הצינור הותקנו שני צינורות ושני עובדים סובבו את המערכת והחדירו את הצינור לאדמה. מדי פעם היו שולפים את צינור הקידוח כדי לנקותו מגושי אדמה. במקומות אחרים רתמו לעבודה זו פרדים או חמורים, אבל זו כבר נחשבה אז לטכנולוגיה גבוהה. מה גם שהחמורים היו לבטח מסרבים. ימים רבים סובבו עובדי הבניין את מתקן הקידוח. היינו אז צעירים ומלאי להט בניין הארץ.
בגמר הקידוחים היה צריך לצקת את הרצפה בגובה מסוים מהאדמה, מה שקרוי רצפה תלויה. לשם כך צריך היה להתקין תבניות עץ שלתוכן אמורים לצקת את הבטון. כבר סיפרתי קודם לכן איך התגברנו על המחסור במימון לרכישת העץ, כאשר פירקנו מגדרות המשלטים הנטושים את עמודי הברזל, והמסגרים ריתכו אותם לממדי רצפת הבית. פירקנו במשלטים גם את חוטי התיל הדוקרניים ומתחנו אותם לאורך ולרוחב מסגרת הברזל. את בעיית לוחות העץ פתרנו בכך שקבענו רצפה נמוכה, שלושים סנטימטר מעל פני האדמה הגירית, ומלאנו את המרווח בין הרצפה לאדמה בזיפזיף, אותו הבאנו משפת הים. על הזיפזיף המהודק כשמעליו רשת התיל יצקנו בטון.
טלפון לא היה לנו (גם לא אינטרנט) ולכן לפני שהתחלתי בביצוע הרעיון נסעתי למחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי .ושאלתי חוות דעת. קיבלתי תשובה שאף אחד לא עשה דבר כזה ואין לזה כל סיכוי. הזיפזיף לא יחזיק את הבטון – הסביר מהנדס המחלקה. מאחר שהייתי מאז ומתמיד בנושאים רבים אחרים חלוק עם הקיבוץ הארצי, צירפתי גם ייעוץ זה לאגף חילוקי הדעות. ההסבר של המחלקה גם שכנע אותנו שזאת היא הדרך הנכונה. עובדה היא שכיום לאחר חמישים וחמש שנים בבניינים שבנינו אין אפילו סדק אחד.
כמרכז הבניין נהגתי עם העובדים במידה רבה של קשיחות. בענף הבניין בעיר מקובל היה כי כאשר יורד גשם לא עובדים, ואני גרסתי שרק גשם זלעפות מצדיק צעד כל כך קיצוני. באחד הבקרים בצאתנו מארוחת בוקר החל טפטוף קל. יצאתי מחדר האוכל וכעבור כמה מטרים חשתי שאני צועד לבדי. פניתי לאחור ונוכחתי שהחבר'ה עומדים בפתח חדל האוכל. נפנפתי בידי כאילו בשאלה מה קרה, וחיים פארווי השיב לי בתנועת יד האומרת: "שכח מאתנו". חזרתי אליהם ובינינו התפתח ויכוח. חיים פארווי היה קשוח בעמדתו, יורד גשם ובגשם הוא אינו עובד. גם כאשר השבתי לו כי אם מישהי קראה לו מותק עדיין אין פירושו שהוא מסוכר. הנימוק לא עבד.
כמה חודשים לפני כן התערבתי עם המסגרים שהציבו צינורות בגובה של ארבעה מטרים להקמת סככה, שאטפס לראש אחד העמודים ואעשה אווירון. זאת בתנאי שהם יתרמו כמה שבתות לוועדה הפוליטית. ואכן הוועדה זכתה בתרומה.
תחת רושמו של מבצע התרמה זה אמר לי חיים פארווי במהלך הוויכוח: "קודם תעשה אווירון על הסילו" וסיים את הצעתו בחיוך מנצח. אבל, כמו שאומרים באפגניסטן, צוחק מי שצוחק אחרון.
פניתי למגדל התחמיץ, פשטתי את המעיל וטיפסתי לראש המגדל שגובהו שנים עשר מטרים. עוד בדרכי למעלה יצאו חברים לצפות להשקיף וכמה מהם קראו לי לעצור. חיים צעק: "רד – אני עובד". אבל כבר היה מאוחר מדי. התערבות זו התערבות. עליתי ועשיתי אווירון כמובטח. כשנשאלתי מדוע הסרתי את המעיל השבתי, שאם אפול כדאי שהמעיל לא ילך לאיבוד. החיסכון היה שיקול שלא עזבני גם במצבים מסובכים.
מאז, סירוב או התנגדות לבצע עבודה נתקלו בהצעת התערבות, כך שתנופת הבניין נמשכה בעוז. כפי שכבר ציינתי בין עובדי קבוצת הבניין נכלל גם הזמר לעתיד בני אמדורסקי. אמנם הוא הצליח כזמר אך ניבאתי לו עתיד בבניין. הוא שפיתח את הרעיון שהשירה אינה פוגמת בעבודה.
חיסכון
השירות בפלמ"ח לא הועיל לבריאות שיני החברים, בחלק גדול מהזמן לא היו תנאים לצחצוח שיניים וגם לא הייתה מודעות לחשיבות הדבר. רק כאב השיניים העלה פלאים את סף המודעות. אני אישית יכול להצהיר בשבועה כי כך היו פני הדברים.
כאשר נזקקו החברים לרופא שיניים הם נאלצו לנסוע לשם כך לעיר הגדולה: תל אביב או ירושלים. זה היה כרוך באובדן ימי עבודה ומה שיותר משמעותי היו הוצאות הנסיעה. המחסור הכרוני בכסף הטריד מאוד את ישראל איטקין, הגזבר שלנו. ישראל היה האדם הקרוב ביותר להמצאה של יצירת יש מאין. פעם שמעתיו מסביר למזכיר שלנו את סיבובי הכסף וראשי הסתחרר. לא הצלחתי לעקוב אחר מהלכיו.
עקב היותי חובש במלחמה נבחרתי לוועדת בריאות בקיבוץ. לפונים אלי התייחסתי על פי הכלל: "כל אחד לפי צרכיו", וכידוע הבריאות קודמת לכל. כאשר עניין טיפולי השיניים הלך והחמיר מצא איטקין פתרון כלכלי מוצלח לבעיה. במקום שהחברים ייסעו לטיפולי שיניים העירה, יבוא הרופא אלינו לקיבוץ.
הרעיון היה גדול. הרופא שאיטקין מצא, עולה חדש מבולגריה, התגורר ברמלה. נהג הטנדר נשלח להביאו וכל החברים הנזקקים לטיפול חיכו לבואו. חלק מהחברים לא שמחו כלל על אותו סידור. בעת טיפול השיניים בעיר הם נהגו לקפוץ לבית ההורים ולאכול מהבישולים הטובים של אמא, כמובן לפני הטיפול, כי אחריו בדרך כלל אסור היה לאכול.
הגיע היום שבו אמור היה להגיע רופא השיניים. מרחוק ראינו את הטנדר מתקרב בדרך העפר והסתדרנו בתור. כחבר בוועדת בריאות וכחובש הייתי הראשון, כדי לתת חוות דעת מקצועית על הרופא.
הציוד נפרק והתיישבתי על הכסא. לבקשת הרופא פתחתי פה גדול, הרופא הציץ פנימה ואמר – לעקור ומי אני שאתנגד לרופא, ובמיוחד לרופא שיניים.
הרופא הוציא מתיקו את המלקחיים, ואני בצניעות שואל: "אין זריקה?"
הרופא: " זריקה עולה כסף, ישראל אמר אין כסף לזריקה".
לפתתי חזק את מסעדי הכסא, פתחתי פה ככל יכולתי והרופא עקר את השן הכואבת ואת שורשיה בכמה משיכות עזות.
מעצמת הכאב עלו דמעות בעיניי, אבל לא הוצאתי הגה מפי. ידעתי שאם אצעק כל האחרים שהמתינו לתורם עלולים לסרב לעבור את הטיפול ואז מה עם התקציב.
הרופא עצר את הדם, איפשר לי כמה דקות להירגע ויצאתי כשראשי היה המום מכאב.
הבא אחרי היה עמי ביברמן ולפני שנכנס שאל אותי: "איך היה?"
"שום דבר, לא כואב, קלי קלות".
לא הספקתי להתרחק מהמרפאה ושאגתו של עמי המופתע הרעידה את הקיבוץ כולו. ליתר ביטחון עליתי למשלט שמעל לקיבוץ .
מאז נזהרתי מרופאי שיניים, עד כדי כך שבעת עבודתי ב"גלובס" עקרתי לעצמי שתי שיניים בעזרת חבל פלדה דקיק שקשרתי לידית של דלת שנפתחה. רק נס שהפקידה שעבדה עימי וראתה זאת לא לקתה בהתקף לב.
חסד של אמת
לקורס מרגמות כבדות שנערך בכפר יונה, שאגב היה די משעמם, הגעתי במקום חבר אחר שלנו. אחד מצוות הפלאחים קיבל זימון לאותו קורס במסגרת המילואים. מאחר וזו הייתה עונת החריש, שבה עבדו הפלאחים עשרים וארבע שעות ביממה כדי להספיק להכין את השטח לקראת זריעת תבואות חורף, לא עלה על הדעת שאותו פלאח אכן ייצא למילואים. הוחלט שאני אמלא את מקומו. כשהתייצבתי לא הרבו בבדיקות. אמרתי את שם החבר שהיה צריך להגיע, הסמל סימן איקס, קיבלתי שמיכות, מדים ורובה ואת מיטתי באוהל בחרתי לבד.
כעבור שבועיים יצאנו לחופשה קצרה. כשהגעתי לקיבוץ סופר לי, כי צה"ל מחפש את שרידי הלוחמים שנפלו בקרבות לטרון. מאחר שהכרתי את השטח היטב, כולל את המורדות ממשלט 314, היום ממוקם שם היישוב נוה שלום, התבקשתי להצטרף למחפשים. אמרתי להם שאני באמצע קורס במסגרת המילואים, הם לקחו את הפרטים שלי והבטיחו שיסדירו את אי שובי לקורס ואכן כך עשו.
על קו הרכס של גבעה 314 בצד המזרחי מצאנו שלדים של כעשרים וחמישה לוחמים מחטיבת "אלכסנדרוני" שחיפו בעת הקרב על נסיגת הכוח העיקרי. לוחם ששרד מאותה מחלקה עזר בזיהוי השלדים. תרמילי אקדח שהיו ליד אחד השלדים היוו הוכחה, כי היה זה מפקד המחלקה. תרמילי מקלע ברן שהספרה 8 טבועה בבסיסם סייעו לזהות את השלדים של מקלען מספר אחד ומקלען מספר שניים. השלדים נחשפו כאשר חצי מטר מגולגלותיהם היו מרוכזים התרמילים. הלוחם ששרד ידע לומר לנו לאיזו כיתה הם השתייכו. למ"כ היה סטן והוא היה קרוב למקלענים. השלד של החובש המחלקתי אותר לפי תרמילי הסטן שהיו סמוך לו. אחרי כן הצביע הלוחם מ"אלכסנדרוני" לעבר הוואדי בשטח ההפקר באומרו: "שם נהרגו הרבה". אבל הוסיף, שעד עכשיו עוברת בו צמרמורת ואינו יכול לרדת לשם.
מאחר שהייתי מודע לחשיבות הבאתם של שרידי הלוחמים לקבר ישראל ואת השטח הכרתי, פניתי לאלוף הרב שלמה גורן, שהיה אחראי על הפעולה הזו והיה כאן בעל הדרגה הגבוהה ביותר, והצעתי שאני ארד לשטח חרף הסיכון שהיה בכך, בגלל מוקשים שעלולים להימצא שם.
קיבלתי שקי יוטה המיועדים לבניית עמדות וירדתי בדילוגים מסלע לסלע מחשש למוקשים. כשעברתי את אזור הסלעים השתמשתי במטה חבלנים וסימנתי את עקבותיי על מנת לשוב בביטחון. כאשר הגעתי לפתחו של וואדי בו הייתה יציאה מערוץ אחד וכניסה לערוץ קטן אחר הסתבר, כי כאן התרכזו לוחמי אלכסנדרוני ובניסיונם לפרוץ החוצה נפגעו. במקום נמצאו שלדים רבים. הכנסתי כמיטב יכולתי שלד לכל שק וחזרתי עמוס למעלה המשלט. כך ירדתי ועליתי כמה פעמים במשך אותו יום ארוך ועצוב. כשסיימתי לחץ הרב גורן את ידי, הודה לי על תרומתי לפעולה כה חשובה וייחודית והוסיף: "זכור כי עשית עם הנופלים חסד של אמת".
תוספת למנת המזון שלנו
הגזברים שלנו באותן שנים היו צריכים להיות לוליינים, כי ההכנסות נעו בין כלום למינימום. מצב הרוח התאים לבני עשרים. עבודה קשה לא היוותה בעיה והיינו נכונים לכל, אבל מענפי המשק לא הגיע כסף. המחירים ב"תנובה" נשקו לרצפה וכיסו בקושי את הוצאות הייצור. חברים רבים, הרוב למעשה, התנגדו למכירת תוצרת שלא באמצעות "תנובה". חברים קבלו כל הזמן שהאוכל אינו מספיק ואי אפשר כך להמשיך. בצר לכולם התקבלה הצעתו של אליהו יקיר לקנות לחם ישן שקשה לאכול אותו. הוא גם הציע לקנות סכינים לחדר האוכל ולא לפרוס במטבח את הלחם לפרוסות, כך שהחברים ייאלצו לפרוס את ככרות הלחם הישנות בעצמם והם ימעיטו לעשות כן. אליניו, שהתחנך בבית של יקים, שם נהגו בנימוסי שולחן, שכח שאמנם חברים יפרסו מעט, אבל יהיו אלה פרוסות עבות.
מכה נוספת הייתה רמת הבישול "הגבוהה". המבשלות אצלנו לא נבחרו על בסיס של ידע בבישול, אלא בדרך כלל על בסיס של אי התאמה בענפים אחרים. לכן לא היה זה חזון נפרץ שהאוכל נחרך. תופעה זו הייתה כה מקובלת עד שיום אחד כשהגענו לארוחת ארבע (לחם, ריבה מדוללת במים עד שרק הצבע נשאר) הכריזה המבשלת: "אין תה – הוא נחרך". איש לא הרים גבה. במטבח שלנו – הכל יכול לקרות.
כמי שריכז את ענף הבניין הייתי טרוד בנושא באופן רציני. העבודה הייתה קשה וגם שעות העבודה בה היו מרובות. יום אחד בדרכי לעבודה בסילו (מגדל תחמיץ לפרות) חלפתי ליד הלול וראיתי שזהבה, שהייתה אז הלולנית, משליכה משהו לחבית. הצצתי לחבית, היו שם כמה תרנגולות שמתו בלילה שחלף. שאלתי את זהבה והיא סיפרה לי שכל בוקר ישנן כמה תרנגולות שמתו בלילה, היא מרכזת את הפגרים בחבית ושורפת אותם. או אז התגבשה תכנית פעולה במוחי. ביקשתי מיעקב אגמון שעבד עימי בבניין לבדוק אם יש קרח בארגז הקירור ברפת. ואכן היה קרח.
כאשר זהבה חזרה ללול להביא עוד תרנגולות שהלכו לעולמן, הוצאתי במהירות מהחבית כמה תרנגולות והעברתי את שללי אל ארגז הקרח שברפת. ליעקב אגמון, שהיה בצוות הבניין והיה עד למעשה, נתתי הסבר מדעי: כאשר המים רותחים כל התאים מתים. אותו הדבר קורה גם לבשר של העופות המתים. אם יש שם חיידקים הם ימותו ואנחנו נחיה בטוב. לחץ הרעב בקיבתו של אגמון הפך את הסכמתו לתיאוריה המדעית שלי לקלה יותר.
אחרי העבודה קראתי לחיים פארווי, טבח נודע לתהילה של מחלקתנו בפלמ"ח, שהתמחה כבר אז בבישול תרנגולות, והטלתי עליו לבשל אותן עבור החבר'ה בבניין. מכאן ואילך הדבר הפך לקבוע. זהבה לא ספרה את פגרי העופות ועובדי הבניין קיבלו, מאוחר בערב, תוספת מזון. למרבה הצער הנוהל הזה פסק, כי הלולן, שהחליף את זהבה, שינה את הסדר. תחילה הדליק אש ורק לאחר מכן השליך פנימה את העופות המתים.
מפעל "איתן" במתנה
ההכנסות במשק למרבה הצער לא גדלו, וכמו שאמרו גדולים ממני (למשל בענף הספורט) יש אלוהים. אביה של חברתנו שולמית סדובסקי נחלץ לעזרתנו. הוא היה בעליו של מפעל "איתן" שייצר אשפתונים.- פחי אשפה קטנים שהמכסה שלהם נפתח בלחיצת רגל. זה היה הפטנט שלו והוא גם היה הספק היחיד לסניפי קופת חולים ולמוסדות נוספים. הווה אומר הכנסה קבועה ובטוחה. אביה של שולמית כבר לא היה צעיר והוא דאג לעתידה של בתו. דאגתו גברה לאחר שבאחד מביקוריו אצלנו אכל ארוחת צהריים בחדר האוכל. כעבור כמה ימים הציע לנו הצעה שעל פניה נראתה מאוד מפתה. המפעל על ציודו יועבר לקיבוץ וייתן תעסוקה לחברים. המפעל היה אמור להעסיק כשלושים חברים. ההכנסה הייתה מובטחת וכמובן גם האוכל. היש הצעה טובה מזו, סוף סוף יהיה לנו מקור הכנסה רציני וקבוע. איטקין, הגזבר, עט על הרעיון. הוא הציע להשאיר בינתיים את המפעל בתל אביב ושחברי “אילון צפון” יעבדו שם, יאכלו בביתם וכך נחסוך כסף. הרעיון הכלכלי הזה נקטם, למרבה הצער, בעודו באיבו.
כחברים נאמנים בקיבוץ הארצי פנו המזכיר והגזבר למחלקה הכלכלית לבקש את חוות דעתם על העסקה הזו. שכן היה ידוע לכל שאין החוכמה הכלכלית שורה אלא ב"מחלקה הכלכלית".
כסף הוא לא ביקש עבור המפעל, אלא רק שכר שישולם לו כמו לחברים עד סוף ימיו. לכאורה פרט קטן, אבל משמעותו משכורת לשלושים ואחד עובדים שבפועל עובדים רק שלושים במפעל. כיום אני יודע לחשב שהתשלום היווה כשלושה אחוז מהוצאות השכר. אז לא ידענו ולכן פנינו לכלכלני הקיבוץ הארצי.
תשובתם התבססה על מדע הכלכלה. מתוך השכלתם הרחבה חישבו ושאלו: "ומה יקרה אם הוא יחיה עוד עשרים שנה?"
וכך לא הגיע אלינו המפעל והרעב נשאר בקיבוץ..
אחרית דבר
כשהחל הוויכוח במפ"ם וכמובן בקיבוץ הארצי על מיקומנו הפוליטי, אני הייתי בשמאל, כרגיל. רוב החברים לא נטלו חלק בוויכוחים הפוליטיים שהיו בינינו ובין הנהגת הקיבוץ הארצי. אלה שהתבטאו צידדו, ברובם, באגף השמאלי. הנהגת הקיבוץ הארצי הייתה רדופת פרנויה ורק רחש של כמה חברים גרם לה איבוד שיקול דעת הגיוני. עוד באותו ערב שבו הוחלט על הוצאתי מהקיבוץ הגיעו אלי חברים רבים שטענו, כי נמנעו מהצבעה. נדמה לי שהם היו הרוב.
יחסי עם חברי הקיבוץ לא נפגעו. למרות הוצאתי המשכתי להגיע לגיוסים, כמו זה שמצאתי בו את מורה בחלקת גן הירק שאצבעו לכודה בקומביין.
אחרי הכל היינו חברים שנים רבות שלא לדבר שהלכנו יחד באש ובמים. עכשיו אנו מטיילים בטיולי "הראל", כשאני אחד מאחרוני החברים השומרים על הגחלת בטיולים אלה