שמואל זלטקיס

אני יליד שנת 1929, וברחובות, המושבה בה 'כמעט' נולדתי, בה גדלתי ובה אני מתגורר כיום, כמעט שלא נותרו חברים וידידים בני גילי. ציינתי, כי כמעט נולדתי ברחובות ולא בכדי. כאשר אמי הרתה, התגוררו הורַי בחדרה שמחלות קדחת למיניהן השתוללו בה. אבי עבד כאן כפועל בייבוש ביצות ובבניין ואמי חלתה, לא עלינו, בקדחת שלא הרפתה ממנה. אבי סיפר לי כי מרוב בליעת כינין עורה השחיר. כאשר יצאתי לאוויר העולם הזהיר הרופא את אבי, שאם הוא רוצה שרעייתו והבן הנולד יישארו בחיים שלא יעז להחזירם לחדרה. המליצו לאבי לעבור דרומה. עברנו למושבה רחובות שנודעה אז כיישוב שאין בו קדחת.

ולאן ברחובות? - לשכונת התימנים "שעריים". הורַי סיפרו לי כי דיירי השכונה קיבלו אותם במאור פנים ובידידות רבה. לכן כאשר אני נשאל היכן נולדתי אני משיב: ברחובות בשכונת שעריים. ואני אומר זאת בגאווה. כי בשש שנותיי הראשונות התגוררנו בשכונה ואני האשכנזי הייתי כאחד מהם. הם, כמו שאומרים, הכניסו אותי לעדתם, למדתי לאכול חִלבּה ופלפלים חריפים. כאן גדלתי כילד חסון ומאושר. בשעריים התגוררנו בחדר שהורַי שכרו עד שאבי קנה מגרש בפאתי המושבה, היכן שהיה נטוע לפני כן כרם של גפנים ושקדים. כאן קמה שכונה חדשה של "הפרולטריון המתקדם" ברחובות. על המגרש היה מחסן גדול מעץ בתוכו התגוררנו, ולאט לאט בנה אבי את ביתנו במו ידיו. כבר אז היה הוא בנאי מיומן.

אנו הילדים היינו כמובן חברים בתנועות נוער חלוציות ואני הצטרפתי לקן השומר הצעיר. בשתי שנות לימודיי הראשונות למדתי בבית הספר העממי במושבה. אהבתי את הלימודים והייתי תלמיד טוב ושקדן. אמא החזיקה את ענייני הבית והסתדרה עם "התקציב" שקיבלה מאבי, כי אבי עבד אין ספור שעות ובזמנו הפנוי עסק בענייני המפלגה. הוא היה חבר פעיל ב"אחדות העבודה".

כאשר סיימתי כיתה ב', הודיע אבי בצורה נחרצת שעלי, כבנם של פועלים בעלי הכרה, ללמוד בבית החינוך לילדי עובדים. בדיעבד עבורי החלטתו הייתה גורלית. סירבתי לעזוב את בית הספר העממי שהיה כה אהוב עלי. ביקשתי ובכיתי שיבטל את רוע הגזירה הזו, אבל אבי היה איתן בדעתו: כל בני הפועלים לומדים בבית החינוך ומקומי לא ייפקד שם. קרעו אותי ממש מבית הספר, מהמורה ומהילדים שכה אהבתי. וכך מהיום בו התחלתי ללמוד בבית החינוך חל אצלי מהפך. חדלתי ללמוד והפרעתי בשיעורים והייתי לפרחח בלתי נסבל. וכך התגלגלו העניינים לרעה עד שסיימתי את כיתה ח' וכצפוי בציונים שהיו רחוקים מלהשביע רצון. מלאו לי אז ארבע עשרה שנים ועמדה השאלה ומה הלאה? אמי ניסתה להשפיע עלי ללמוד מקצוע, אבל ברחובות לא היה אז בית ספר מקצועי ולנסוע יום יום לבית הספר המקצועי "מקס פיין" בתל אביב, באותם ימים זה היה לקצה העולם.

כפעיל בקן התנועה במושבה נודע לי על אפשרות להצטרף לחברת נוער, בני גילי, שאורגנה אז בקיבוץ עין השופט. הורַי נתנו לי את ברכת הדרך ומרגע זה ואילך החלה תקופה חדשה ושונה בחיי. תמו הנעורים, כי מכאן ואילך הוטלו עלינו משימות שלא הוטלו על בני גילנו שהמשיכו להתגורר בבתי הוריהם. חלה בי תמורה והפעם לטובה. חזרתי לשקוד על הלימודים והרביתי בקריאת ספרים, בכלל זה גם ספרי הגות. עבדתי בחריצות ונהניתי כאן מכל דבר ועניין. על כך עלי, ולדעתי לא רק עלי, להודות לציפקה אפרת, חברת עין השופט, המדריכה המסורה שלנו שהפכה אותנו "לבני אדם". לחבר'ה רציניים ובוגרים. היינו חברה מגובשת ובזכות זאת החליטו להשאיר אותנו במשק שנה שלישית.

לפלמ"ח ולמלחמה

כאשר עמדנו לסיים את השנה השלישית כחברת נוער נודע לנו, כי הנהגת הקיבוץ הארצי הועידה אותנו להשלים את קיבוץ רבדים בגוש עציון. באותם ימים סיפרו אצלנו מאוזן לאוזן על היחידה ששמה פלמ"ח ורצינו גם אנחנו להצטרף לאותה יחידה. אבל מי שנתן לנו את הדחיפה לסרב להשלים קיבוץ ולהתגייס לפלמ"ח היה חבר הקיבוץ שמעון קוך – לימים אבידן. לבד מציפקה היינו קשורים מאוד לשמעון, שהרבה לבקר אצלנו בכל פעם שהגיע לקיבוץ. ידענו ששמעון עוסק בעניינים שהשתיקה יפה להם וחשנו כלפיו מידה של הערצה. אני זוכר היטב כי בביקוריו אצלנו היה בודק את צמיחת השפמים אצל אלה בינינו שהתחילו לגדלם, שגם אני הייתי אחד מהם. אני זוכר איך אחז בשערות השפם שלי באומרו: "שמואל, גדל את שפמך בדומה לשלי". והנה כיום, אחרי למעלה מיובל שנים מאז, שפמי זהה לשפמו.

כאשר סיפרנו לו שמועידים אותנו להשלים את קיבוץ רבדים שבגוש עציון, הוא נעץ בנו את מבטו הנוקב והשיב: "אתם לא הולכים להשלים שום קיבוץ! אתם הולכים לפלמ"ח! שם מקומכם ושם צריכים אתכם!" דבריו נאמרו בצורה החלטית כמי שידע אז מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. ואכן, בשיחות שקיימנו בינינו החלטנו שהולכים לפלמ"ח. ואז הסתבר שההחלטה על הליכה לפלמ"ח לא הייתה אז לפי המדיניות של הנהגת הקיבוץ הארצי וזאת מטעמים השמורים עימם. עובדה, כי כמה מראשי הקיבוץ הארצי ובכללם יעקב חזן ביקרו אצלנו ושוחחו עִימנו ארוכות כדי להניא אותנו מלהתגייס לפלמ"ח. אולם משעמדנו על דעתנו הם השלימו עם כך.

וכשהגיע היום נפרדנו מקיבוץ האם שלנו ועברנו לקיבוץ עין שמר. כאן הפכנו ל"הכשרה מגויסת" בפלוגה ז' של הפלמ"ח. למרות שחלפו מאז שנים רבות אינני יכול לפסוח על קבלת הפנים שערכו לנו חברי הקיבוץ. משנודע להם שהגיעו פלמחניקים שודדים, מאלו שסופר עליהם כי היו סוחבים תרנגולות מהלולים בין יתר הסחיבות שלהם, החליטו לשכן אותנו מחוץ למחנה במתחם מגודר, בו הקמנו את האוהלים שלנו. לפי מיטב זכרוני היינו אז המחלקה היחידה בפלמ"ח שמְפַקֶדֶת פיקדה עליה.

מיום בואנו עברנו כאן סדרות אימונים אינטנסיביות וכעבור זמן לא רב החלו להוציא אנשים, ביניהם אותי, לקורסים ולתפקידים שונים כי כבר 'הריחו' שמלחמה בפתח. עזבתי את ההכשרה בעין שמר וירדתי לנגב. לאחר זמן מה הגיעו אלינו אנשים ממטה הפלמ"ח, אספו אותנו והודיעו לנו שהמצב בנגב הולך ונעשה קשה, ויש צורך ללוות שיירות ולפטרל על קו צינור המים. הם העמידו אותנו בשורה חזיתית והודיעו שהם זקוקים בדחיפות לחמישה מתנדבים מאִתנו. עוד לפני שקלטנו את הבקשה הצביע האיש שעמד מולנו על חמישה אנשים ואני הייתי אחד מהם.

היה זה באמצע שנת 1947 והבריטים עדיין שולטים בארץ, ולמשמר הנע שהקימו צריך היה נשק לגאלי. לכן שלחו אותנו לכפר ילדים ליד עפולה – שם היה הבסיס של "משטרת היישובים העבריים" - הנוטרים בשירות משטרת המנדט. כאן חיילו אותנו, עברנו אימון קצר, קיבלנו מדי נוטרים, רובים אנגלים ומקלע לואיס.

ירדנו לנגב, קיבלנו טנדר והפכנו למשמר הנע. עסקנו בליווי שיירות ובפעילות ביטחונית שוטפת. לא פעם עבדנו מסביב לשעון ונפלנו מהרגליים. ליווינו שיירות המובילות אספקה וחומרים לביצורים של היישובים. ידענו שצריך למגן את היישובים מהר ככל האפשר. הבסיס שלנו היה בתחילה בקיבוץ גבולות ואחרי כן בקיבוץ ניר עם. אני זוכר שבליל הכ"ט בנובמבר כששמענו על ההחלטה באו"ם יצאנו החוצה עם מקלע ה"שוורצלוזה" וחיסלנו כמה סרטים. בימים ההם מעשה כלל לא אחראי. לא שיערנו לעצמנו כי בבוקר המחרת תחוסל באכזריות הכיתה שפטרלה על קו המים.

המצב הלך והחמיר. באחד הימים ליווינו כמה משאיות שהעבירו ציוד לכפר דרום בלב רצועת עזה. בדרך התנפלו עלינו המוני ערבים מהעיירה דיר-אל-בלאח. הם ירו עלינו מכל עבר, ואנחנו בטנדר הפתוח עם תריסר רובים ומקלע לואיס. כאשר קיבלתי לידי את המקלע יריתי כמו מטורף, ואני זוכר כשהחלפתי צלחת בגלל מעצור (הכדורים במקלע זה היו סדורים במעין צלחת) חטפתי כוויה בכף היד. כשגברו היריות ירדנו מהטנדר, תפסנו עמדות והשבנו אש. במהלך ההיתקלות היו לנו הרוגים ופצועים. בשלב מסוים חטפתי כדור בגב, שנכנס בצדו האחד ויצא מצדו השני. איבדתי דם רב והרגשתי חולשה חזקה. אותה שעה חשבתי: אז זהו זה, האם כך מתים? הביאו אותנו הפצועים לקיבוץ בארי כשהכרתי הייתה די מטושטשת, אולם שמעתי את החובש הפלוגתי אומר: "אותו תעזבו, כבר אין טעם לטפל בו, טפלו בפצועים האחרים". כמובן שלא יכולתי להגיב.

מבארי העבירו אותנו לניר עם, שם הקימו אז בית חולים שדה ושם הצילו את חיי. היה זה בזכותם של הד"ר שיבא והצוות שלו שהורדו לניר עם. אני זוכר שקיבלתי עירויי דם ובכל זאת איבדתי את ההכרה. בבית החולים בילינסון שכבתי כחודש וחצי, ולאחר מכן נשלחתי להחלמה לתל אביב במבנה של הפלמ"ח. לאחר שהתאוששתי קצת רציתי לחזור לשירות פעיל, אבל לא נעניתי. בינתיים המלחמה נמשכה ואני עמדתי מהצד. למען האמת כשיר לשירות בקווים לא הייתי. לבסוף נשלחתי לחיפה ושם סיפחו אותי יחד עם עוד אנשים שהחלימו מפציעות לפלי"ם – לסייע בהעברת עולים ארצה. עלינו על הספינה "ז'ורדנה" שהפליגה למארסיי, וכאן נודע לי, כי שני קיבוצי פלמ"ח עלו להתיישבות: פלמ"ח צובא והראל.

כשנודע לי שהחבר'ה שלי נמנו על המתיישבים שעלו להראל, רציתי מאוד להצטרף אליהם. מרגע זה ואילך עשיתי הכל על מנת לשוב ארצה מהר ככל האפשר. הגעתי ארצה בלא שום תעודות: המדינה כבר קמה ויש כבר סדר, איך יוצאים מהנמל? בסופו של דבר העניין סודר. וכך לאחר שהות של כמה ימים בבית הורַי נסעתי להראל. כאן החלה פרשה נוספת בחיי שהסתיימה עם הפירוק. אני נמניתי על האחרונים שעזבו את המקום.

בהראל – שנים קשות אך יפות

קבלת הפנים שערכו לי כאן לא הייתה מעודדת. למען האמת בתקופה הראשונה היו לי לא מעט אי נעימויות. אני, שלא החלמתי כליל מהפציעה, לא הייתי כשיר לכל עבודה וכוונתי לעבודות הדורשות מאמץ פיזי. הכאבים לא הרפו ממני וכמה מהחבר'ה לא האמינו לי, מה שהיה מאוד לא נעים. אבל אני באתי לכאן לא רק משום שחברתי לחבריי מההכשרה אלא משום שרציתי לחיות בקיבוץ. בעבר נשאלתי היכן עבדתי במשך כל השנים. למען האמת בגלל המגבלה שלי לא שובצתי בענף קבוע. בבואי שובצתי לשמירה. שמרתי בכביש הגבורה בתקופה שעבדו בסלילתו. שמרתי בשבתות ובתורנויות שמירה במשק. לבד מזאת הייתי מעין "פקק", אולם הדבר לא הפריע לי. מה שכן הפריע לי הייתה האווירה במקום. החבר'ה שהגיעו הישר מהמלחמה התקשו מאוד להתרגל לסדר היום האפור. מה גם שהיינו תקועים כאן, יישוב ספר קטן כמעט ללא אמצעי מחיה. החבר'ה אהבו מאוד לצאת למבצעי רכש בסביבה ו'ללקט' כבשים ועזים בשטח ההפקר. אגב הם היוו מרכיב חשוב בסל המזון שלנו.

אני יודע כי במדינות רבות בעולם יש מדיניות מיוחדת באשר לשיקומם של חיילים משוחררים. אצלנו אז זה כלל לא היה קיים. לא במוסדות הממשלתיים והציבוריים ואפילו לא בתנועה המיישבת שלנו. תקעו אותנו לאיזה חור ושנשבור את הראש. לכן לא היה פלא שהקיבוץ בתקופה מסוימת היה כמו מחנה מעבר. אנשים באו, שהו במקום זמן מה ונעלמו כלעומת שבאו. המצב החברתי הזה השתנה באורח משמעותי כאשר הגיעו החבר'ה מ"אילון צפון". הם העלו את הרמה האינטלקטואלית ועל אחת כמה וכמה את הרמה התרבותית. לדעתי עם בואם הם חוללו במקום מהפכה של ממש. יישוב המשלט החל מקבל גוון של קיבוץ לכל דבר.

עם זאת, במבט לאחור, לדעתי איחוד של ממש ביניהם לבינינו בוגרי חברות הנוער ובוגרי המלחמה לא היה. לדעתי הדבר בא לידי ביטוי רק בשנתיים האחרונות לקיום הקיבוץ, כאשר הנושאים הפוליטיים החלו לתפוס מקום בחיי היום יום שלנו. אין לי ספק שהם הובילו את הקיבוץ למגמות של השמאלה וכתוצאה מכך לחיכוכים הולכים וגוברים עם התנועה המיישבת – הקיבוץ הארצי ועם אלה שעמדו אז בראשו. אני פטור מלהרחיב את הדיבור על כך, ביודעי שחברים שתרמו מפרי עטם לספר זה התייחסו לכך.

אסיים באנקדוטה קטנה. למרות שהצטרפתי להראל בהכרה ברורה בדבר רצוני לחיות בקיבוץ, בסיטואציה מסוימת, איך אומרים, נשבר לי לחיות בנקודה הקטנה הזו ורציתי לצאת מגבולות הארץ ולראות קצת את העולם הגדול, שאם לא עכשיו אימתי? אינני זוכר אם ביקשתי חופשה מסידור העבודה כי היו לי אז גם בדיקות רפואיות, מכל מקום נסעתי לחיפה וכאן יצרתי קשר עם כמה פלמחניקים לשעבר ששירתו בזמנו בפלי"ם ועתה הם השתבצו בחברות ספנות. הם נענו לבקשתי לסדר לי עבודה על אחת האוניות בהתחשב עם מגבלותיי הפיזיות ואמרו לי לשוב אליהם כעבור כמה ימים. מה אעשה בינתיים? החלטתי להגיע לעין השופט – קיבוץ האם שלי. בחדר האוכל פגשה בי ציפקה אפרת המדריכה המסורה שלנו. היא אמנם שמחה לראותי אולם שאלה מיד ובתמיהה: "שמואל, אפשר לדעת מה הביא אותך אלינו?" – כאשר סיפרתי לה היא הגיבה בטון שהכרנו משנים עברו: אתה בא עכשיו אִיתי לחדרנו ונדבר על כך. שיחת המוטיבציה שציפקה ערכה לי עד לשעות הקטנות של אותו לילה, שינתה את תכניותיי ושבתי להראל. בדיעבד האם להצטער על כך? גם כיום אינני יודע.

כאמור נמניתי על האחרונים ש'הועזבו' מהראל על ידי הקיבוץ הארצי. עזבתי כמו רבים מחבריי בכאב. חייתי כאן כמה שנים טובות. כאן גם הכרתי את ענת ואנו נישאנו כאן ויחד יצאנו לדרך חדשה.