אליהו יקיר

"הנקודה הישנה"

מלחמת העצמאות תמה. השתחררנו, חברי הכשרת "נגבה", משירות החובה בצה"ל. מה עושים? - בימים ההם לא היו לבטים, הדרך הייתה ברורה: קיבוץ-משלט! לימודים אקדמיים לא היו עדיין באופנה ועל טיולי 'התפרקות' לחו"ל מי שמע? אפילו חופשת שחרור אני לא זוכר אם הייתה.

בצומת בִּילו אסף אותנו הגִ'י.אֶם.סִי הכחול של "הראל" - הקיבוץ שהוקם כמה חודשים קודם לכן על ידי בוגרי חברות הנוער מעין השופט, דליה ושער העמקים - שורדי חטיבות "הראל" ו"יפתח". ועכשיו הצטרפנו גם אנחנו ותיקי חטיבת "הנגב". בקיצור, קיבוץ של יוצאי שלוש חטיבות הפלמ"ח.

מחנה הקיבוץ - "הנקודה הישנה" - הוקם ממזרח לכפר הערבי הנטוש בית ג’יז, על מדרונו הדרומי של רכס טרשים גירני בצד "דרך בורמה" העולה לירושלים (כשני קילומטר מזרחית לקיבוץ הראל דהיום, לא הרחק ממצפור "הראל").

מראש הרכס - עליו נמצא כיום היישוב נוה שלום - נשקפים לצד צפון: עמק איילון שהיה באותם ימים שטח הפקר, בו היו עדיין פזורים שלדים של חיילים שנפלו בקרבות לטרון, מנזר השתקנים ומבצר משטרת לטרון, אשר היו אז בידי הלגיון הירדני. מצד מערב, סמוך למטע זיתים ותאנים נטוש, נמצאו הריסות הכפר הערבי בית ג’יז, שרק הבית הגדול של המוכתר ועץ הדוֹמים הענקי שלידו נשארו שלמים. זה הבית שלידו בזמן המלחמה נשפט והוצא להורג בירייה טוביאנסקי, שנחשד בריגול. רחוק יותר ניבט רכס דִיר-מוּחֵייזין, שעליו יושבים כיום קיבוץ נחשון וכפר העולים בקוע ואשר שמותיהם מזכירים את ניסיון הבקעת הדרך לירושלים במבצע "נחשון" ב- 1947.

כפר נטוש בית ג'יז. 1958 בקרוב - טמפרה

לרגלי הנקודה מצד דרום, בתוך סבך שיחי קנה, גומא ועצי דקל, הסתתרו המשאבות - תחנת השאיבה של חברת "מקורות" שדחפה זמנית מים לירושלים. רחוק יותר לצד דרום בולט רכס גבעות המשתפל לכיוון מערב, ובקיפוליו נחבאים קיבוץ צרעה שנוסד יחד עם הראל, לידו מנזר רַפָאת, וקצת מערבה ממנו כפר-אוריה הוותיק ביישובי "פרוזדור ירושלים". כמו כן ניתן לראות כיום מצד דרום ודרום-מזרח, קרוב יותר לנקודה הישנה, את: צְלָפון, תָרוֹם ותָעוֹז - יישובי עולים שהוקמו מאוחר יותר, בתחילת שנות ה- 50.

ממזרח לנקודה טיפסה "דרך בורמה" במדרון תלול שהוביל לבית-סוסין - כפר ערבי הרוס נוסף, שבין חורבותיו ניתן היה עדיין ללקט אשכולות ענבים עסיסיים מזן אפיל מתוק וטעים, כאשר השמש השוקעת מאדימה את פסגות שער הגיא שבאופק.

בודדים היינו באותם ימים באזור חרב, זר, חשוף, ריק ועוין. רק אנחנו, קיבוץ צרעה וכפר-אוריה. אמנם רחוק יותר ישבו עוד כמה חבר'ה שאפשר היה לסמוך עליהם - קיבוץ נתיב הל"ה (על שם שלושים וחמישה לוחמי פלמ"ח שנהרגו ערב מלחמת העצמאות בדרכם לעזרת גוש עציון שהותקף על ידי ערבים) בדרום-מזרח, והקיבוצים משמר דוד וחולדה במערב - אך לא היה בכך כדי לרכך את תחושת הניתוק. לא כביש, לא תנועה, לא צבא או משטרה, לא קווי חשמל וטלפון, לא גינה ולא כתם של ירק. רק גבעות חשופות חרוכות שרב (כל החורשות הנאות של אורנים וחרובים, כל שדרות הברושים שיש שם כיום לאורך הכבישים באזור ניטעו על ידי חברי "הראל", במסגרת עבודות יזומות של "הקרן הקיימת לישראל"). רק דממה גדולה, חום ולובן מסנוור של גבעות גיר חַוַורי וריחות של אבק ואפר. שריפות בימות קיץ, גשם קֹר ובוץ אפור-לבן עד הברכיים בחורף, ושַרְקִיות (רוחות מזרחיות חזקות) מיללות המבטיחות שהאביב עוד יגיע. קיבוץ-משלט בודד לצד הדרך העולה לירושלים.

והנקודה הישנה עצמה מה היה בה? - כמה אוהלים עגולים-לבנים למגורים, משאריות של הצבא הבריטי, שהוחלפו עד מהרה בצריפי עץ. בעיקר היו אלה צריפים ארוכים, "רכבות" קראנו להם, הבנויים ארבעה-חמישה חדרים בשורה ומרפסת עץ לאורכם.

בחדר כזה היה בקושי מקום לשלוש או ארבע 'מיטות סוכנות' ו'ארון' עשוי מארגזי תנובה ווילון. לצריף כזה היה גג מפח גלי, אבל תקרה לא הייתה, כך שכל מילה שנאמרה באחד החדרים הגיעה גם לאוזני השכנים בכל החדרים האחרים, כמו גם כל צעד על ריצפת הקרשים החורקת. ה"רכבות" שימשו למגורי הרווקים והרווקות הצעירים, ואילו הזוגות הראשונים - בֵּרל'ה וזהבה, ישראל איטקין ויעל, רמי ודרורה - זכו למעט פרטיות באחד משלושת הצריפונים הקטנים, בעלי חדר יחיד, שעמדו בודדים בקצה המחנה. את עיקר השטח בחצר "הנקודה", שהייתה מוקפת גדרות סלילי תיל דוקרני ('קוֹנְצֶרְטִינוֹת'), תפסו מבני הציבור והמשק.

ראש וראשון: צריף פח גדול אשר שימש כחדר אוכל ומטבח בקצהו, וגם כמרכז קהילתי תרבותי בו נתקיימו שיחות קיבוץ, מסיבות ואירועי תרבות. הריהוט בו היה דל למדי - שני טורים של שולחנות עץ ערומים, ללא צבע או מפה, ומשני צדדיהם ספסלי עץ גס - גם המזון היה דל יותר. עם זאת זכורים לטוב הריבה המדוללת במים שבעזרתה ניתן היה לגמוע מהמשקה הפושר והתפל שאמור היה להיות תה, פרוסות הלחם היבש הטבולות בשמן עם בצל של שאריות טיגון, ודייסת הסולת שרק לעתים רחוקות המבשלת הצליחה לא לחרוך. מחסן הפרודוקטים שליד המטבח היה כאבן שואבת, מושא חלומותיהם של כל חובבי ממתקים שהרבו לשלוח ידם בסתר לטבלות השוקולד, זאת עד שהאקונומית מצאה תרופה למכת הגנבות: כדי להטעות את הגנבים הדביקה פתק על כל קופסה ובה פירוט מדוקדק של תוכנה, רק על קופסת השוקולד לא כתבה דבר... קירות הפח של חדר האוכל להטו בקיץ, והרעישו עולמות כשטיפות הגשם דפקו עליהם בחורף. גגו של חדר האוכל היה מנוקב חורים חורים מכדורים, ששומרי לילה משועממים ירו בחולדות שהתרוצצו על הקורות (ה'קְרוֹקְבוֹת') התומכות בגג.

למרות כל אלה לא הרגשנו מסכנים, שהרי הייתה זו תקופת ה"צנע" במדינת ישראל הצעירה, כאשר מצרכי יסוד כגון קמח, סוכר וביצים, היו מוגבלים ומתוקצבים וכל אזרח צריך היה לשלם עבורם ב'נקודות' (תלושים) בנוסף לכסף. עם זאת לבנות שעבדו במטבח היה ללא ספק קשה, במיוחד לעירוניות שביניהן: לפברק ארוחות ממעט המצרכים שהיו, ללא פריג'ידר, כיריים חשמליים ומכונה לרחיצת כלים. קשה היה לשטוף במים קרים את הסירים הענקיים והמפויחים. אביבה, הסמינריסטית העדינה, זוכרת עד היום כיצד בקושי עצרה דמעותיה למשמע דברי הלגלוג של בנות חברות הנוער המיומנות בעבודות מסוג זה למראה קשייה בשפשוף סירים.

בערבי שבת, לאחר ארוחת הערב, היינו מתכנסים בחדר האוכל לערב תרבות ושירה. כמרכז ועדת תרבות דאגתי להכין לקראת הערב פרקי קריאה (משל אלכסנדר פֶּן, אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן ועוד) וקטעי הומור (דן בן-אמוץ ודומיו), או להזמין להופעה את אחד האמנים, הבדרנים, או, להבדיל, מרצה בנושא ביטחוני/מדיני כלשהו. רק את בֵּנִי מָהרְשָק, הפוליטרוק של הפלמ"ח, לא צריך היה להזמין; הוא היה מופיע בכל שעה בלתי אפשרית, גם באמצע הלילה, מכה ב'פעמון' (מין טבעת ברזל גדולה) שהיה תלוי בכניסה לחדר האוכל, כדי להזעיק את החבר'ה, מרביץ 'סְפִּיץ'' חוצב להבות, ומסתלק.

הפעמון המפורסם - מקיץ הנרדמים

מוצאי-שבת היו קודש לאסיפות קיבוץ בהן דנו בעניינים שברומו של עולם: את מי לקבל ואת מי לא לקבל לקיבוץ, האם לאשר לבּרל'ה לנסוע לפסטיבל הנוער הדמוקרטי בבוקרשט, איזה טרקטור לקנות, איך להעניש את שלמה אַרָזִי (נהג הג'י.אם.סי) שלא החזיר את עודף דמי האש"ל שקיבל, בטענה ש"הלירה עפה ברוח", האם לאפשר לזֵדָה - אורחת מזדמנת מצרפת, מעריצה נלהבת של פלמחניקים גיבורים - לא לעבוד ביום על מנת שתהיה רעננה בשעות הלילה, וכו' וכו'.

מוסד לא פחות חשוב הייתה המקלחת: מבנה פח על רצפת בטון ערום שמחיצת פח דקה מפרידה בין החלק המיועד לבנים לזה המיועד לבנות. המחיצה הייתה מחוררת נקבים מזמינים-מגרים עיניים סקרניות, ועל הספסלים שמנגד ניהלו החברים את דיוני ה'פרלמנט' בחדשות היום, תוך שהם מתפשטים, מתלבשים או סתם מגרדים את הצ'יז מבין אצבעות הרגליים המיוזעות. מים חמים הגיעו רק במשורה, במידה שתנור הסולר הרעשני שמחוץ למקלחת לא כבה ובתנאי שבמכבסה הסמוכה כבר גמרו לעבוד.

והייתה גם "הקומונה" (מחסן הבגדים המשותפים), לשם היה כל חבר קיבוץ בא ביום שישי לקבל בגדי שבת מגוהצים ובגדי עבודה נקיים לשבוע הקרוב, וכדי להתעדכן בדברי הרכילות האחרונים: מי 'הולכת' עם מי, מה אמר א' ומה שמע ב'. בקצה המחנה עמד צריפון המרפאה שעל אחד מקירותיו, מבחוץ, היה ארון 'האספקה הקטנה' (קונדומים), ארון אליו היו הנזקקים מתגנבים באין רואה באפלה. היו בחצר גם חדר נשק וגנרטור לייצור חשמל, חדר סידור-עבודה, וחשוב מכל - סככת 'שירותים', שכל כולה אינה אלא ריצפת עץ נטויה על פיו של בור מעלה צחנה שבמרכזו חור שמעליו צריך היה לכרוע כדי להשתחרר מלחצים לא נשלטים.

מבני משק, כולם מפחים חלודים, היו ארבעה: רפת, דיר צאן, אורווה וסככת מכונות. רפת לפרות הראשונות שקיבלנו, “דמשקאיות”, שאחת מהן - "חֵמְדָה" קראנו לה - הייתה יפה במיוחד, בעלת עור רך וחלק בצבע חום-אדום. את הפרות היו מוציאים למרעה לסבך הסוף והקנים שמסביב לתחנת השאיבה לרגלי המשלט, כשבתיה - בת למשפחת רפתנים גזעית מחדרה - נוהגת בהן. דיר הצאן שימש מחסה לעדר העזים הקטן, שאילן הרועה היה מוליך ללחך עשב מהגבעות הקרחות שמסביב ל”נקודה”. והאורווה הייתה מיועדת ל"מריה", הסוסה הלבנה הגלמודה, שבן זוגה, "ישו", הספיק לברוח עוד לפני היות האורווה.

גם זוג הפרדים הקפריסאים הצטופפו שם וכמובן "אָפוּרְקָה" - אותה פרדה אפורה-לבנה שהייתה חכמה מכל בהמה, שהרי אפורקה ידעה לעבוד 'בשכל'. כשהייתה אפורקה רתומה לעגלה זוגית, הקפידה תמיד לפגר בפסיעה או שתיים כך שבן זוגה הטיפש ימשוך בעיקר העול, וכאשר חרשה בשדה ומעבידה ישב לנוח בלי לקשור את רצועות הרתמה לסלע כלשהו, נהגה להסתלק במהירות ולחזור בשובה ונחת לאורווה כשהמחרשה הערבית נגררת בעקבותיה. אך יותר מכל אהבה להסתובב בחצר המחנה, לטעום מסיר הלפתן שהמבשלות העמידו להתקרר במרפסת המטבח, או ללקט גרגירי שעורה מתוך שק שהשכילה לקרוע ליד הרפת. מריה הסוסה, לעומת זאת, עבדה בלי חכמות בשירות התרבות; עליה נהגתי לדהור - כמו בּוּק ג'וֹנְס מהסרטים - דרך השדות לקיבוץ צרעה, כדי לתאם פעולות תרבות משותפות - טקס חג הביכורים, למשל.

סככת המכונות נועדה להגן על הטרקטורים מאבק וגשם. היו שם ה"קֵייס" עב הכרס ורחב הגלגלים, ה"חסידה" הדקה הגמלונית והנוחה להתהפך, זחל ה"קַטֵרְפִּילֵר" הרציני והמכובד, והקומביין - הגדול מכולם. כאן, בסככת המכונות, גם נתגלה לראשונה כשרונה החינוכי המדהים של אביבה, כפי שיוכיח מעשה שכך היה: באחד הימים עמד נחום, הפלאח הגברתן השעיר, בסככה מלטף בעיניים אוהבות את הקומביין החדש כשלמקום הגיעה להקת זאטוטים מתפרעים מגן-הילדים של כפר-אוריה. חיש מהר טיפסו הזאטוטים על הקומביין מכל עבר, למרות מחאותיו הנמרצות של נחום. לשווא ניסה להוריד אותם אחד אחד; על כל זאטוט שזרק למטה, טיפסו שניים אחרים למעלה. רק אביבה, שנזדמנה למקום, חילצה אותו ממצוקתו: "ילדים", קראה בקול, "נראה מי יורד הכי מהר!" - ובין רגע היו כולם למטה.

ממה התפרנסנו? - בחודשים הראשונים עיקר ההכנסה הייתה בסעיף ביטחון, כלומר תקציבים שקיבלנו תמורת שמירת הגבול מפני חדירת מסתננים, ואבטחת “דרך בורמה”. בלילות היו חבר'ה שלנו מסיירים לאורך השבילים, המלבינים לאור הירח, המובילים אל הגבול, מניחים מארבים בשטח ההפקר שליד לטרון, או עורכים 'פשיטות' על כפרים ערביים נטושים כדי 'לארגן' רֵלְסִים (קורות ברזל) וחומרי בניין שניתן היה למכור בשוק 'החופשי'. ובימים - מתגלגלים בצריפים ובאוהלים מוכי זבובים ובַּרְחש, ולפעמים נוטלים 'מעשׂר' מהמשאיות המובילות אספקה לירושלים ב"דרך בורמה". השיטה לגביית המעשר הייתה ממש ספורטיבית: כמה חבר'ה מחכים למשאית בצד דרך העפר המטפסת ועולה במדרון התלול והמאובק בואכה בית-סוסין, וכאשר המשאית הייתה מתנשפת אט אט בתוך ענן אבק במעלה הדרך, אחד החבר'ה היה נתלה עליה מאחור וזורק ממנה אבטיחים ושאר דברים טובים לחבר'ה האחרים שהיו רצים מאחורי המשאית ומלקטים את השלל.

מדי פעם, לאחר שמסתננים הצליחו לחדור ולגנוב רכוש מאחד היישובים באזור, יזמו חברי הראל - לפעמים בשיתוף אנשים מצרעה ונתיב-הל"ה - פעולות תגמול 'פרטיות' אל מעבר לגבול. בלילה אחד הצליחו מסתננים, למרבה הביזיון, לגנוב גם לנו זוג פרדות - או שמא השתחררו ופשוט ברחו מהאורווה? - כך שנדרשה תגובה מיידית וחזקה, "למען יראו וייראו". ואכן, בו בלילה ירדו כמה חבר'ה לשים מארב בשטח ההפקר בלטרון.

היו אלה חיים בנוסח "המערב הפרוע", קיבוץ סְפר שהוצג - במטכ"ל של צה"ל - כדוגמה של יישוב שיודע להסתדר בכוחות עצמו, ללא עזרת הצבא. קשה להאמין, אבל כזה היה קיבוץ הראל, הקיבוץ ה"שמאלני" לעתיד לבוא, בראשית דרכו.

עם הזמן למדנו להתפרנס גם מעבודת כפיים, בתחילה בעיקר מעבודות-חוץ, שהרי משק חקלאי לא היה קיים עדיין. הבחורים עבדו במחצבה, ליד קיבוץ נוה אילן בדרך לירושלים, בסלילת כביש "הגבורה" מצומת "נחשון" עד "שער-הגיא", בנטיעת יערות ה"קרן קיימת" שלצדי הכביש, ובשמירה על ציוד של מע"צ וחברת "מקורות". לימים רכשנו טרקטור-בולדוזר גדול (TD9) ואז כמה חבר'ה, ביניהם גדעון עין גדי ומוֹרָה, עבדו בייבוש אגם החולה ובהכשרת דרכים בנגב המערבי. הבנות עבדו בחלקן במשתלת הקרן הקיימת שבאזור, בעישוב וניכוש עצי היער הצעירים, והמורות והגננות שביניהן עבדו בהוראה ביישובי הסביבה.

העבודה במחצבה הייתה ממש קשה והבחורים יצאו אליה בתורנות: שבועיים עובדים במחצבה, ושבוע 'נחים' בבית בשמירת לילה. אֵלִיק ואני, בהגיע תורנו, היינו יוצאים לדרך לפני עלות השחר, סוחבים את ה”מֵנַשְקוֹת” (מין מערכת סירים מולבשים זה על זה, לנשיאה ביד) עם האוכל עד הכביש, תופסים טרמפ עד המחצבה, עובדים כל היום, וחוזרים שוב בטרמפ עם שקיעה. היה קשה כי לא היינו רגילים לעבוד: מכים במכושים בסלע בכל הכוח, להבדיל מהפועלים הכורדים הירושלמים הוותיקים שעבדו גם הם באותה מחצבה. אלה עבדו לאט ובשכל: כל מכת פטיש מחושבת, מכוונת ומבקעת את האבן באחת.

את האבנים המבוקעות צריך היה להעמיס על קרוניות ולדחוף אותן בשארית כוחנו אל המגרסה. עד להפסקת ארוחת הבוקר היו כפות הידיים מכוסות בועות צורבות וכואבות, ויום העבודה הרי רק החל! כל היום בשמש הלוהטת והחום מתיש ומייבש את לשד העצמות. רק כשנערך פיצוץ (“בָּרוּד”) בקיר המחצבה, ניתן היה לפוש קמעה וללגום מעט מים צוננים משיבי נפש. חשוב היה לנו 'לשמור פָסוֹן', לא לפגר אחרי הפועלים הכורדים, כדי לא לאבד את מקום העבודה.

עבודה בשמירה, לעומת זאת, פירושה היה מנוחה. מה זה מנוחה? - אליק ואני היינו יורדים בערב אל ה”בּוּדְקֶה” (מן צריפון קטן על גלגלים) של מע"צ שבצד הכביש, אשר סלילתו טרם הושלמה. חצי לילה יושבים ליד מדורה מחוץ לבודקה וצולים תפוחי-אדמה או קלחי תירס על האש, מכינים קפה שחור בפינג'אן ומזמינים כל נהג משאית מזדמן שמעז לעלות בלילה לירושלים לשתות אִתנו. בשארית הליל אהבנו לישון על מיטות שדה בתוך הבודקה, כמובן לאחר נקיטת כל אמצעי הזהירות המתבקשים נגד גנבים-מסתננים: נעילת הדלת והחלונות ומלכודם ברימוני-יד שניצרתם שוחררה - טכניקה נוחה ובטוחה למדי (?) שהבאנו מהפלמ"ח. לא חששנו שמא ייגנב הציוד שעל שמירתו הופקדנו, שהרי את הטרקטור וכלי העבודה שבחוץ אי אפשר לקחת בלי שנתעורר. ולמחרת ליל השמירה, איזה יופי, יום פנוי לשוטטות בבוסתנים הנטושים של הערבים ללקט ענבים - ענבים-ענבים, כאלה עסיסיים עם גרעינים, לא גרגירי פלסטיק מלאים מים מתוקים שמוכרים כיום בסופרמרקטים - ותאנים כאלה גדולות סגולות ומתוקות שרק בבית ג’יז ניתן למצוא כמותן.

בסלילת כביש “הגבורה” - מצומת נחשון לצומת בית-שמש ומשם לשער-הגיא - לא עבדתי, אבל בשתילת החורשות שבצדי הדרך כן. לחפור גומות מהר מהר, לזרוק שתיל לתוך הגומה, להדק היטב, להוביל חמורים שנושאים פחי מים, להשקות, ובחודשי הקיץ החמים לעדור, לנכש עשבים, והזיעה ניגרת והגב כואב. אז בחלוף רכבך, הקורא, ליד הראל בכביש הישן לירושלים, עצור לרגע, הבט בשדרות הברושים המיתמרים אל על כלהבות ירוקות, בעצי האורן והחרוב - זה אבא ואמא, סבא וסבתא נטעו.

לאט לאט הונחו גם יסודות למשק חקלאי: פלחה באדמות הרחוקות והפוריות יחסית שליד וואדי סראר (נחל שורק), בצל-ירוק בחלקות אדמה גירית דלה, שנחרשו בדי עמל במחרשה ערבית, מטע נשירים קטן - האומנם נאכל אפרסקים ותפוחים בעוד שנתיים-שלוש? לא ייאמן.

ליד בית ג’יז, כמה פרות המספקות יום יום מספר כדי חלב ל"תנובה" ירושלים, לא לפני שהחבר'ה גרפו מהחלב את שכבת השמנת.

הובלת חלב ל"תנובה"

ענף הפלחה, הוותיק והנכבד בענפי המשק, סיפק לא מעט חוויות גם לרבים שאינם פלאחים: להעמיס ולהוביל שקי שעורה שנקצרה בשדות נטושים בשולי הר חברון, לפרוק שקי דשן כבדים בתחנת הרכבת של וואדי סראר ולזכות בתמורה ל”חאפלה” מפרודוקטים שהפלאחים 'זינבו' מהמטבח, או להשתתף בגיוס המוני לפיזור גרגירי צֵלְיוֹ (מין רעל להדברת עכברים) שצריך היה להשחיל בעזרת מין משפך לתוך חורי הנברנים, בשדות שלרגלי תל בַּטָאשִי. במשך שעות ארוכות היינו צועדים לכל רוחב השדה, בשורה צפופה, בנים ובנות מפזרים את גרגירי הרעל, ושירי מולדת וגעגועים נישאים ברוח.

חוויות מסוג שונה סיפקו הגיוסים - לאחר יום העבודה הרגיל - למסיק זיתים. עד חשכה היינו 'חולבים' את הזיתים מהעצים במטע הערבי הנטוש בבית ג’יז אל הברזנטים הפרושים מתחתיהם, תוך שיחות עליזות ודברי רכיל על מה ש'הולך' בינו לבינה. הזיתים נכבשו בסופו של דבר ב'ממלכה' של יוֹסֵפִיק - בית אבן ערבי מפואר, שבתוכו בנינו בריכות לשריית והמלחת הזיתים הירוקים - אשר לא חדל להסביר לכל מי שנזדמן בדרכו את התהליך הכימי של סילוק המרירות מטעמם של הזיתים.

בשלב מסוים התחלנו לעסוק גם בבניית "הנקודה החדשה", דהיינו יישוב הקבע, במקום בו נמצא כיום קיבוץ הראל. הקמנו צריפים פיניים חדשים ומשופרים למגורים בראש גבעה סמוכה לבית ג'יז, בנינו רפת, מגדל סילו, לול, מוסך, מסגרייה, נגרייה ועוד. בחצר המשק אשר במדרון הפונה אל הכביש. ובחלקו התחתון של המדרון, הקרוב יותר לכביש, 'צמח' צריף שבדי גדול שאמור היה לשמש כחדר אוכל כולל מטבח. לא רחוק משם הוקמה המקלחת החדשה והמכבסה, וקצת הלאה משם נבנה מחסן נשק וחדר לגנרטור - המבנה הראשון והיחיד, מבטון! בניית נקודת הקבע התקדמה בעצלתיים, מחוסר תקציבים ובעלי מקצוע, בעוד אנו ממשיכים להתגורר בתנאים לא תנאים במשלט שלנו, מייחלים לעבור סוף סוף לביתנו הקבוע.

באחד ימים זכינו לביקור של אורח נכבד מ'הגולה הדוויה' בארה"ב: מר סְטְרִימְִלינְג, תורם חשוב של "המגבית המאוחדת". וכהוקרה על קבלת הפנים המכובדת שערכנו לו הוא שלח לקיבוץ מקרר וארגז מלא בגדים משומשים. את השלט "נחלת סטרימלינג" - שם משנה שהסוכנות היהודית ניסתה להדביק לקיבוץ - הצבנו ברצון רב ביציאה האחורית מהמשלט. הבגדים שקיבלנו שימשו, מכל מקום, לתחפושות פורים 'משגעות'.

בקיץ 1950 נשלחתי לתקופת הכשרה בגן-הירק של קיבוץ שער העמקים. יחד עימי נשלח גם צבי, להכשרה בגננות נוי (שם התחילה הקריירה שלו כאדריכל נוף). היו אלה חודשים נעימים ומלאי עניין: ביום לשתול כרוב, לקטוף עגבניות, לאסוף תפוחי-אדמה, להשקות בתלמים, להעביר צינורות השקיה כבדים ("סְקִינֵרִים" קראו להם) מעמדה לעמדה, ובלילות הירח לשכב על הדשא שלפני חדר האוכל, להאזין לקונצרט תקליטים וללטוש עיניים עורגות בבנות הקיבוץ המושכות והחינניות שמדי פעם גם כיבדונו בביקורן באוהלנו הדל.

באביב 1951 נישאנו, אביבה ואנוכי. החופה הרשמית נערכה בגינה בחצר ביתו של הדוד, ד"ר פנחס פֶלְדמן, בשדרות רוטשילד בתל אביב. קהל המוזמנים היה מצומצם למדי, בעיקר דודים ודודות של אביבה. המשפחה שלי, מה לעשות, כללה רק שלוש נפשות - הורַי היֵקים, שלא הרגישו בדיוק 'בבית', בחברת ותיקי הציונים מרוסיה, ואחי הקטן. אולם עיקר השמחה, עבורנו לפחות, הייתה בחגיגת החתונה שנערכה מספר שבועות לאחר מכן בקיבוץ. החגיגה נערכה במשותף, מטעמי יעילות וכדי להרבות שמחה, עם עמיהדר ויעל שגם הם התחתנו באותו חודש. החופה, כלומר הדגל האדום של הקיבוץ קשור לזוג קלשונים ושני רובים, הוצבה בגורן שבנקודה הישנה הצופה אל עמק איילון, ואת ה”כתובה” ההומוריסטית שכתב אחד החברים (עמי ביברמן?) קראו בקול דרמטי לאור השמש השוקעת. זיקוקים דה נור לא היו ואת "מַרְש החתונה" לא ניגנו, אך נשיקות לוהטות עפו מכל עבר. בחצות הלילה, לאחר ארוחה חגיגית ותכנית עליזה המתאימה ליום הגדול, הוסעו המוני האורחים באוטובוסים בדרך העפר היורדת מהמשלט אל הכביש, תחת משמר כבד ורב רושם של עשרות חבר'ה נושאי נשק, כמתחייב כביכול באזור פרוע כפרוזדור ירושלים. אכן “פנטזיה” של ממש, אם כי יריות באוויר לא היו.

לרגל מאורע זה הגיעו גם הורַי, שלא הרבו לבקר בקיבוץ, והותירו אותי שוב עם הרגשת אשם מעיקה. ידעתי כמה קשה להם מבחינה כלכלית ומה גדולה מצוקתם הנפשית. תחושה קשה של מוסר כליות על שאיני נחלץ לעזרתם העיבה מאוד על שמחתי, אך מה יכולתי לעשות מלבד לבקש (ולקבל) מהקיבוץ קצבה זעומה ל”עזרת הורים”, שהרי לעזוב את הקיבוץ לא התכוונתי וגם לארח אותם אצלנו, בתנאים של אותם ימים, לא בא כלל בחשבון.

לעומת זאת ביקוריו של מוטק'ה, אחי הצעיר, שהיה אז נער חמד, הסבו לי שמחה רבה וסיפקו לו, כך נדמה לי, חוויות נעימות. בביקורים אלה ראיתי הזדמנויות לתרום משהו לבילויי הנעורים שלו שהיו מועטים למדי ולתחושת הביטחון העצמי שלו. הביטחון שגם הוא יכול לעמוד, למשל, בקושי של המסע הרגלי המפרך שעשינו שנינו לבד ביום חמסין למנזר בית ג'מאל מסע שבסיומו אף נתתי לו לירות כמה כדורים מהסְטן שהיה עימי. איזה אושר!

יישוב של קבע

בקיץ 1951 עברנו לגור ב"נקודה החדשה" לצד כביש "הגבורה", מקומו של קיבוץ הראל כיום. משק חקלאי של ממש הלך והתפתח: בלול של זהבה גדלו אפרוחים והיו לתרנגולות, אָבי שַבְּסִיס טיפח במסירות עוד ועוד פרות ברפת, יוסקה הבטיח שיום יבוא ונאכל תפוחים ואפרסקים מהמטע הצעיר שאך זה נטענו, יוֹסֵפיק הפליא לכבוש זיתים, נחום ועודד ושאר הפלאחים חרשו וזרעו בדמעה כמעט בכל פינה אפשרית מאדמות המשק, בחלקות מפוצלות בוואדי סראר, בבקעה שמתחת ליישוב, ובכל חלקה קטנה שסוקלה בעמל רב והוכשרה לעיבוד על ידי הקרן הקיימת.

גדעון ומוֹרה ואֵבְטַלְיוֹן הזיעו על הTD9 - אי-שם בגליל או בנגב, רותי ושולה ביססו משתלה של עצי פרי, ואני הקמתי גן- ירק בחלקת שדה קטנה ורחוקה - ליד צומת נחשון, מאחורי תחנת הדלק שנבנתה שם שנים רבות מאוחר יותר - אשר כדי להגיע אליו צריך היה לדהור בבוקר במורד הכביש עם טרקטור ופלטפורמה של המספואיניקים שירדו לקצור תלתן בחלקה סמוכה.

את העגבניות ה'גזעיות' שגידלנו - להבדיל מכדורי הפלסטיק האדומים והקשים, המכונים עגבניות, שמוכרים כיום בסופרמרקטים - ניסינו למכור בצד הכביש כדי לחסוך את העמלות ש"תנובה" נהגה לגבות, עד שזו איימה עלינו בסנקציות: לא לשווק את החלב שלנו. המלונים של הראל היו ממש סיפור של הצלחה - כאלה גדולים וריחניים. אלא שפגם קטן היה להם: המלונים לא היו מתוקים, כי השקינו אותם בהרבה מים כדי להגדיל משקלם. כך שכל משלוח נאלצנו לכוון לשוק חד-פעמי אחר, בו הקונים טרם טעמו מהפירות הריחניים הייחודיים של הראל. קשה מכל היה אסיף תפוחי-אדמה בסתיו גשום וקר, כאשר צריך היה לגייס את החברים לחפור בידיים קפואות את הפקעות מתוך הבוץ כי מכונה להוצאת תפוחי-אדמה לא השיגה ידנו לקנות.

גם בחצר המשק רחשה פעילות תוססת: המסגרים, אֵלִיק ופְרוֹיקֶ'ה - שהסתכלו ברחמים עלינו החקלאים, וחזרו ושיננו את סיסמתם המוחצת "האל שיצר את הברזל לא רצה בעבדים" (כלומר לא רצה שבני-אדם ישתעבדו לעבודת האדמה) - תיקנו, בעזרת דוד המכונאי, מבוקר עד לילה את הכלים שהפלאחים לא חדלו לשבור. בנגרייה שממול למסגרייה ניסר שָייקֶ'ה, עם חיוכו הטוב הקבוע, עצים עבור ריהוט בסיסי לחדרי החברים - ארון, שרפרף, ושולחן. ובתוך כל המהומה והעשייה היה עמיהדר החשמלאי מסתובב כהרגלו ומחלק פה ושם עצות ומנבא שחורות על עתיד הקיבוץ והמדינה. ודוֹבִּינְיוּ היה מגיח מדי פעם מצריפון הנהלת החשבונות כדי לבקש גפרור לסיגריה הכבויה שבפיו, וליד חדר האוכל אפשר היה לראות את צבי הנויניק מסובב שוב ושוב אבן גדולה אחת כדי למצוא לה זווית אסתטית נכונה בסלעייה שבנה שם בגינה.

סלעים בהראל 1954 – טכניקה מעורבת

לאט לאט, בלי שהרגשנו בכך, השתנו פני החברה בקיבוץ. רבים מהמייסדים, בעיקר חניכי חברות הנוער, כאשר נוכחו שהחיים במשלט אינם רק הרפתקה רומנטית אלא גם עבודה קשה, עזבו את הקיבוץ כבר בשנים הראשונות. מאידך הצטרפו לקיבוץ - אחרי שסיימו תפקידיהם בתנועת השומר הצעיר בעיר - חברינו מגדוד "אילון צפון", וגם חברים וחברות בודדים, כמו שלוש ה”רַזָלוֹת” היפות מחיפה (רעיה, נֶרי ורותי).

המצטרפים החדשים תרמו אמנם תרומה מכרעת לשינוי פני הקיבוץ מבחינה תרבותית וחברתית, אך מספרם היה מועט. גם שתי ה"השלמות" שקלטנו - צעירים וצעירות מניצולי השואה מפולין והונגריה - לא יכלו למלא את הצרכים הגדלים והולכים בידיים עובדות במשק המתפתח. המחסור בכוח-אדם הלך והחמיר משנה לשנה. שעות עבודה ארוכות ללא ימי מנוחה וחופשות, עייפות גוף ונפש פגעו קשות במורל. “מחסן השבתות” - הרכוש היחידי של החבר - הלך וגדל. גם האווירה בקיבוץ השתנתה: לא עוד הרפתקנות מצ'ואיסטית ברוח הפלמ"ח, אלא רצינות פוליטית והכרה מעמדית - סוציאליזם ואחוות עמים בנוסח "השומר הצעיר" - שהתגבשה כרוח מרדנית נגד מדיניות ממשלת בן גוריון.

עם חלוף הזמן הראל הפך מקיבוץ-משלט לקיבוץ של ממש. אות וסימן להתפתחות חשובה זו - הופעת ראשוני הילדים. תחילה בועז של ברל'ה וזהבה, ומיד אחריו, ב- 8 בנובמבר 1951 נולדה ניצן היקרה שלנו. את חרפתי אני חייב להזכיר: לא רק שלא הייתי מודע לקשייה של אביבה בחודשי הריונה הארוכים בתנאי החיים הספרטניים של הקיבוץ, גם לא היה לי השכל והזמן, כביכול, ללוותה לבית החולים. ידידי הטוב צבי הוא שליווה את אביבה לטנדר הירוק, עליזה הנהגת הסיעה אותה לירושלים, ואמה של אביבה היא שהחזירה את היולדת והתינוקת כעבור מספר ימים במונית. את הבשורה המשמחת על הולדת התינוקת ושהכל עבר בשלום קיבלתי בשעות הערב - תמונה שנחרתה בזיכרוני - בעומדי ליד הפסנתר שניצב בחדר האוכל, בוחן את לוח “סידור-העבודה”. את שמחתי ניסיתי להסתיר, כרגיל, בהערה אירונית למברכיי הרבים, שאני מאוד גאה באביבה על שהצליחה ל'התאפק' עד השמיני בחודש, כך שלא נצטרך לחגוג את יום הולדתה של ניצן ביום חגה של ברית-המועצות (ה- 7 בנובמבר) .

עד מהרה נוספו: סמדר, חגית, כרמית, נמרוד ויפתח להשלמת קבוצת הילדים הראשונה. בית-הילדים, בו החזיקו את התינוקות, היה למעשה צריף רעוע בראש גבעה סחופת רוחות, ובחורף הראשון נאלצו האמהות-הנערות לבוסס בבוץ עד קרסוליהן ביום ובלילה כדי להיניק את עולליהן. את החיתולים - חיתולים לשימוש חוזר (להבדיל מטיטולים חד-פעמיים) - צריך היה לייבש על תנורי נפט שהסריחו יותר משחיממו את החדרים. התינוקות החזיקו מעמד והיו לפעוטים. נירה המטפלת - נערה שניסיונה בטיפול בתינוקות לא עלה על זה של האמהות הצעירות - הייתה מוציאה את התינוקות הערומים בבקרים בהירים של ימי חורף צוננים, בעוד החברים יוצאים לעבודתם עטופים בשִינֵלים כבדים, להשתזף בשמש, כי "זה מאוד בריא".

מזל שעד מהרה מוסדות הקיבוץ הארצי דאגו לשלוח לנו מטפלת מקצועית מאחד הקיבוצים הוותיקים, להדרכה.

בעיות החינוך המשותף של הילדים היו לנושא 'חם', מעורר ויכוחים לוהטים: לא לתת להם שוקולד או ממתקים כדי שיגדלו חלוצים קשוחים ולא איזה עירונים רכרוכיים. למה לקנות צעצועים לפעוטים ומדוע להשקיע בפינת משחקים כשכל חצר המשק פתוחה לפניהם לשעשועים. כדי לשמור על עקרונות השיתוף והשוויון הוחלט שאין לקבל מתנות פרטיות מסבים וסבתות, וכדי שיהיה סדר נקבע כמה שעות ראוי להורים לבלות עם צאצאיהם. נושאים חשובים אלה נדונו והוכרעו כמובן על ידי כלל ציבור החברים, שהרי הילדים הינם רכוש הקיבוץ. למרות כל אלה הצליחו לשרוד הילדים הנהדרים - עובדה.

כמומחה טרי לגידולי שלחין קיבלתי על עצמי להקים ענף חקלאי חדש. חדש לא רק בקיבוץ, אלא גם בארץ - גידול טבק וירג'יניה. משרד החקלאות ניסה להחדיר לישראל גידול זה שאמור היה להסתפק באדמות גיריות דלות יחסית, ובעיקר לספק תעסוקה ליישובי עולים חסרי פרנסה (ואכן מי לא זכר את תמונות המוני העבדים השחורים קוטפי הכותן והטבק בשדות הדרום של אמריקה הרחוקה?), ושם 'למעלה' במשרד החקלאות, היה מי שהחליט שגם קיבוץ הראל יהיה שפן ניסיונות לבדיקת הגידול החדש.

בקצה חצר המשק הוקמה משתלת טבק: מספר ארגזי עץ שבתוכם פוזרו הזרעים הזעירים ולאחר שהתפתחו והיו לשתילים הועתקו, בגיוס המוני - איך לא? - לשדה. עד כאן הכול נראה מבטיח, גם נעים: שורות ארוכות של שתילים ירוקים רעננים על מדרון של גבעה, צינורות אלומיניום חדשים מזרימים מים לממטרות המסתובבות בזמזום מונוטוני בכל השטח, וכעבור מספר שבועות - גבעולים בריאים בגובה קומת אדם, נושאים עלים רחבים ודביקים. ממש כמו בשדות וירג'יניה - מולדת זן זה של טבק.

הבעיות התחילו בשלב הקטיף: המוני עובדים, חום מעיק, מחנק דביק בין השורות, חולצה נדבקת לגוף המיוזע, בַּרְחַשִים מציקים חודרים לאוזניים, ידיים שחורות ממגע בעלים עשירי השרף. ובסככה הבנות קושרות באצבעות זריזות את העלים למקלות - לצורך תלייתם בבית הייבוש. עבודה זו נעשתה בקצב מטורף כי עד הערב חייבים היו לקשור את כל העלים ולהכניסם לבית הייבוש. מזל שהיו לנו כמה בנות 'סְטַחָנוֹבִיציוֹת' כמו אהובה וציפּי שעמדו במשימה בכבוד. אכן, לא כל כך רומנטי כמו בסרטים, שהרי עבדים כושים לא היו לנו, פועלים מתאילנד טרם יובאו ארצה באותם ימים, ולעבודה שכירה התנגדנו עקרונית (וגם כסף לשלם לשכירים בלאו הכי לא היה). בסיום יום העבודה, לקינוח, צריך היה לתלות את המקלות עם העלים על קורות העץ הגבוהות בבית הייבוש, פעולה שדרשה יכולת אקרובטית לא קטנה, שהרי המבנה האטום והחשוך התנשא לגובה עשרה מטר ויותר.

חלקת הטבק ובית הייבוש

יבול נאה, ריח עלים יבשים נפלא, אבל הייתה בעיה אחת קטנה … הטבק לא בער כמו שצריך. הוא הותיר פיח שחור ולא אפר לבנבן, כנדרש מסוג זה של טבק משובח, וככזה הוא לא היה ראוי ליצוא. מומחים הסבירו, לאחר מעשה, שהסיבה לכך הייתה כנראה מחסור באחד מיסודות הקורט בקרקע. מכל מקום, לאחר שלוש שנים הופסק גידול טבק וירג'יניה בישראל, ושני בתי הייבוש המיותמים בקצה חצר המשק מעידים עד היום על ניסיון זה שלא עלה יפה. מבחינתי, מכל מקום, היה זה לא רק ניסיון חקלאי מעניין, אלא גם הזדמנות לרכוש ניסיון בניהול ענף וארגון יעיל של כוח-אדם גדול. הייתה זאת תחילת דרכי כמשקיסט, והכשרה ראשונה למילוי תפקידים מרכזיים כמו סדרן-עבודה ומרכז-משק.

סדרן-עבודה היה תפקיד כפוי טובה במיוחד, אותו מילאתי בערבים לאחר יום העבודה. קשה היה להתמודד עם המחסור החמור והכרוני בכוח-אדם והלחץ, המלווה לעתים קרובות בצעקות ואיומי שביתה של רכזי ענפים שדורשים תוספת עובדים מצד אחד, ומאידך לנסות לשכנע מספר חברים ובעיקר חולים - או שמא 'מתחלים', או סתם מרגישים לא טוב? - לעבוד לפחות בשמירה או בעבודה קלה אחרת. שנים רבות לאחר מכן עדיין הזכירו לי חברות יקרות ביטויים פוגעים שהטחתי בהן, כנראה ללא הצדקה, ואביבה לא שכחה איך נאלצה לעבוד ביום חם בשמש הלוהטת בעישוב כשכרסה בין שיניה.

הפעילות התרבותית והפוליטית הפכה להיות מרכזית בחיי הקיבוץ. חברים יצאו אחרי יום העבודה לבקר במושבי העולים הסמוכים למשק כדי ללמד את תושביהם עברית ובניסיון לשכנעם להצביע "מ", כלומר מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת), בבחירות לכנסת. חברי הראל קשרו גם קשרים הדוקים עם ערביי אבּו-גוש, הפגינו בשולי הכביש העולה לירושלים ותלו כרזות בגנות הממשלה 'הריאקציונית', כאשר זו זממה לצרף את מדינת ישראל לברית בגדד האנטי סובייטית, תמכו בלהט בשביתת הימאים הגדולה בנמל חיפה ותרמו להם כספים מכיסם הדל. ובאחד במאי, חג הפועלים, הקיבוץ כולו נהג לנסוע להפגין בירושלים עם דגלים אדומים, סמל השיבולים והחרב של הפלמ"ח, תמונה גדולה של סְטָאלִין - "שמש העמים" כינוהו מעריציו - וציור ענק של יונת השלום, מעשה ידיו של דני קרוון. לקינוח היינו נכנסים לשכונת מאה-שערים, להרגיז את ה'דוֹסִים' שנואי נפשנו ולעתים גם להכות את מי שהעז לצעוק "בוז". מאידך, על מנת להדק קשרים עם שכנים ולקדם אחוות עמים נחוגו לא מעט מחגינו ושמחותינו בהשתתפות רבים מיישובי הסביבה וערביי אבּו-גוֹש.

גם לתמרון גדול של צה"ל שנעשה באזורנו, ייחסו חברי הראל משמעות פוליטית וכולם התגייסו בהתלהבות כאיש אחד להוכיח לצבא ולממשלת בן גוריון שקונספצית ה"הגנה המרחבית" הנשענת על קיבוצי-משלט ולא על צבא סדיר ומצוחצח בנוסח בריטי, היא הבסיס לביטחון המדינה. ומה קרה? - כאשר חיילי צה"ל, בסיוע שריון, חדר - במסגרת התמרון - באישון לילה לקיבוץ בניסיון 'לכבוש' אותו, ציפתה להם הפתעה שהכין אליק, המא"ז שלנו: כל האורות בחצר נדלקו בבת-אחת, זרנוקי כיבוי אש מוסתרים הופעלו והמטירו אש תופת (זרמי מים חזקים) על התוקפים, והשופטים נאלצו לפסוק ש'הכחולים' (כלומר אנחנו) הדפו את התקפת 'הירוקים' (צה"ל). יתר על-כן, באותו לילה עצמו פשטה גם יחידת 'קומנדו' שלנו על מטה הכוח ה'ירוק' שהתמקם בצומת "שמשון", ומפקד הכוח – יִש'כָּה שדמי, המג"ד הגדול, שלימים שמו נודע לשמצה כאחראי לטבח כפר-קָאסֵם - נאלץ לברוח מקרון השינה שלו בתחתוניו, כדי לא ליפול בשבי. אולם למחרת, בשיחת קיבוץ לסיכום התמרון, שפך משה דיין - הרמטכ"ל דאז - צוננים על התלהבותנו באומרו שאין רבים כמו קיבוץ הראל ולכן את הגנת המדינה יש לבסס קודם כל על הצבא הסדיר.

מאורע גדול נוסף, אופייני לתסיסה התרבותית-פוליטית בהראל, היה חג החומש (כך קראנו לחג החמש) שנחוג במלאת חמש שנים לעליית הקיבוץ על הקרקע. היה זה ממש מאורע בקנה-מידה לאומי, והזדמנות להפגין ברבים את עצמת הכשרונות האמנותיים והארגוניים בהם התברך הקיבוץ, ואת הלהט הפוליטי של חבריו. אמפיתיאטרון טבעי גדול הוכשר בשולי הכניסה למשק לקליטת המוני המוזמנים. במשך שבועות רבים עסקו מרבית החברים בהכנות כשדני קרוון דואג לתפאורה ויענקל'ה (יעקב אגמון) אחראי לצד הארגוני. בערב החג הגיעו מאות אורחים מכל רחבי הקיבוץ הארצי ותנועת הנוער, ידידים ושכנים, יהודים וערבים, קרובי משפחות החברים, נציגי המוסדות המיישבים ונציגי צה"ל - כולם עונדים תווית עם סמל יונת השלום שהוצמדה לדש בגדם של האורחים עם הגיעם למקום. גנרטור וזרקורים, שצה"ל השאיל לקיבוץ לכבוד המאורע, האירו את כל האתר וחיילים אבטחו את השטח. שדרת דגלים אדומים ודגלי הלאום, סמלי הפלמ"ח ויונת השלום, ושירי תנועות הנוער שבקעו מרמקולים רבי עוצמה אשר נישאו ברוח, קיבלו את פני הבאים. הייתה שם תערוכה מקסימה הממחישה את הווי החיים בקיבוץ ואת מאוויי החברים. התוכנית האמנותית נמשכה לתוך השעות הקטנות של הלילה: להקת ריקודים, מקהלה, הצגת המחזה "עורה נא חוטב עצים" של פָּאבְלו נארודַה - בעל מסר חברתי ברור - בביומה המקצועי של תמרה סַמְסונוב, מחזמר של חיים חפר וריקודים בהדרכת גרטרוד קראוז. אכן, מאורע שהיו לו הדים גם בעיתונות הישראלית.

היו גם טיולים. לבד עם אביבה, עם קבוצת חברים, או של הקיבוץ כולו. במיוחד אהבתי לטייל להרי יהודה והנגב השוממים. מאז מלחמת העצמאות. הם כה קסמו לי בהדרם הפראי ובשפע גוניהם המשתנים משעה לשעה - עם זריחת השמש ושקיעתה. כל טיול - הרפתקה. למשל הטיול לסדום: מסע רגלי מפרך (כ- 30 ק"מ), בלילה לאור ירח מלא, מעֵין חוּסוּב (חצבה), דרך ואדי כְּסֵייבּ (כיום נחל אמציה, ע"ש בחור שנורה שם שנה לאחר מכן על ידי מסתננים ערבים), לסדום. הכוונה הייתה להגיע לסדום עם שחר, כדי לתפוס שם את הסירה היוצאת פעם בשבוע להביא אספקה לעין גדי המבודדת. עם חשכה יצאנו מעין חוסוב שבעה חבר'ה: אביבה, זיוה, שולה , צבי, אליק, דויד נהיר ואני, עמוסים תרמילים, נשק ומימיות, 'דוהרים' מצל לצל בנפתולי הוואדי המבהיק בלובנו באור הירח המלא, כדי לא להיחשף לעיני מסתננים ערבים שאולי אורבים בין נקיקי הסלע, מקפידים על משמעת-מים, ועוצרים רק לפנות בוקר לפני הגדר הממוקשת של מחנה סדום. עד שהתירו לנו שומרי המחנה להיכנס כבר יצאה הסירה לדרכה, ואנחנו נאלצנו לשוב בטרמפים הביתה מאוכזבים וכואבים. כמזכרת אליק חטף מלריה, ואת מה שנשאר ממני אחרי אותו מאמץ אפשר לראות בתצלום שנשאר באחד האלבומים.

בטיול אחר, של הקיבוץ כולו, טיפסנו בשביל הנחש העולה למצדה. אהרל'ה התגבר יפה על פחדי הגובה שלו. נושמים ונושפים מהמאמץ חזינו בזריחת השמש על הרי מואב, הסתובבנו

בין שרידי ארמון הורדוס, גם ירדנו אל בורות המים ולאחר מכן המשכנו לרָאס-זְוֵוירָה (ראש זוהר) וערד. כשצעדנו בחשכה במעלה השביל לערד, שמענו לפתע קולות חשודים של צעדים מתקרבים. נאלצנו לרבוץ בקור העז חצי לילה על מדרון סלעי בין אבנים וקוצים כדי להימנע מהתנגשות מזוינת עם שיירת מבריחים-מסתננים שחצתה את דרכנו.

במיוחד זכור לטוב טיול שנערך במסגרת שליחי "הקיבוץ המאוחד", טיול אליו הוזמנו - כמה חבר'ה מהראל - להצטרף. זה היה טיול מאוד מיוחד, כה שונה מהטיולים אליהם הורגלנו בתנועת השומר הצעיר; לא סוחבים תרמיל-גב כבד, רק מימייה ותרמיל צד, ובערבים פוגשים את הגמלים נושאי הציוד והמזון. לאורך כל הדרך קיבלנו הדרכה מקצועית פוקחת עיניים על המבנה הגיאולוגי של הנגב - הסִינְקְלִינוֹת והאַנְטִיקְלינות - על הסתגלותם של הצומח והחי לתנאי המדבר, הכול מפי בעלי סמכה דוגמת עזריה אלון. שבוע ימים הלכנו. מסָאהֵל-אֵל-הָאוּוָה (מישור חוה, על שפת מכתש רמון) יצאנו דרומה, על כל פסגת הרים טיפסנו - העוּרֵייף, הוא הר חריף, דומני היה הגבוה מכולם. אל עין-מערה שלרגלי ג'בל מְעָ'רַה בגבול סיני התגנבנו ושם גם ירו עלינו כמה בדואים שעה שהתחממנו עם שחר סביב מדורה כדי להפשיר את עצמותינו הקפואות מקור הלילה המדברי. לבסוף חזרנו למכתש רמון דרך ואדי סִיק (נחל הנקרות), לנו בעין-מוּחִילָה ועם שחר אחרון טיפסנו על הר אַרְדוֹן.

לטיול אחד גדול - שזכה לתהודה רבתי בתקשורת - לא יצאתי, למזלי: הטיול לפֵטְרָה שמעבר לגבול, טיול אשר הסתיים באסון. המטיילים שהתגלו על ידי חיילים ירדנים נורו ונהרגו. מארגן הטיול, אריק מגר, בא להראל כדי לשכנע את סיירי הנגב שבינינו להצטרף, אבל אני כסדרן-עבודה אחראי לא מצאתי אפשרות לצאת באמצע “העונה הבוערת” וגם מנעתי מאליק וגדעון לעשות זאת. עשרות שנים חלפו עד שזכיתי להגיע, כתייר, לאותו מקום קסום.

מדוע רוב הטיולים של החבר'ה שלנו - גם בשנים מאוחרות יותר - היו למדבריות ולהרי הנגב ויהודה? - מהו סוד קסמם של נופי חבלי ארץ שחונים ושוממים אלה? - אולי התחושה של התפעמות, יראת כבוד נוכח המרחבים האינסופיים ועוצמת כוחות הטבע שחשפו סלעים עתיקים, עיצבו פסגות ומכתשים ותצורות נוף מדהימים ביופי פראי. אולי תחושת הבדידות והדממה הגדולה, הריגוש הפנימי למראה הדר בראשיתי שלא נפגם ביד אדם, שלל גווני צהוב-כתום-אדום וחום-אפור של מצוקי הסלע, ושל החולות הלוהטים שלמרגלותיהם, מראה הצללים המתפשטים בוואדיות עם רדת השמש, ומראה פסלי האבן - יצירי הטבע, מגרניט, או אבן חול - המרשימים לא פחות מיצירות אמנות המוצגות במוזיאונים. והתדהמה למראה שיטפון פתע סוחף והרסני ההופך בִּן רגע ערוץ מדברי יבש לנהר חום גועש, והפליאה למראה עושר האמצעים שפיתחו צמחים ובעלי-חיים במהלך האבולוציה כדי לשרוד בסביבה צחיחה עוינת. אולי סוד הקסם הוא בהרהורים הפילוסופיים שנופי בראשית אלה מעוררים, הרהורים על משמעותו של הזמן ומקומנו אנו - בני אנוש, כאלה קטנים ובני חלוף - בתוך מעשה הבריאה הנצחי. נופי פרא קדומים אלה מעוררים דבר-מה רוחני ועמוק שאיני מסוגל לבטא במילים, וכנראה לא מקרה באו נביאי הדתות המונותיאיסטיות כולם מהמדבר.

היה חלום

לאחר שענף הטבק התחסל נשלחתי לקורס רכזי-משק, שנמשך כחצי שנה, בגבעת-חביבה. נחמד היה ללמוד באופן מסודר את יסודות החקלאות המודרנית, שיטות גידול, עקרונות מחזור הזרעים וכדומה מפי מורים בעלי ניסיון ולעתים אף משעשעים מבית הספר החקלאי במקוה-ישראל: איך אפשר לשכוח, למשל, את אמירתו של מר קָפּוּלֶר אשר ברצותו להמחיש את השוני בין שיטות גידול בגליל ובנגב, היה אומר: "רק חמור נוער בגליל כמו בנגב". לימדו שם גם דברים שכיום נראים ממש מגוחכים, כמו שיטות הטיפוח של זנים חדשים לפי התיאוריות הגנטיות הנלוזות של מִיצ'וּרִין ולִיסֵנְקוֹ שהיו מקובלות בברית-המועצות. זמן רב הוקדש לנושא תכנון משק קיבוצי. שיטות התכנון – בעיקר תקצוב ותמחור - יש להודות, היו פרימיטיביות למדי. עקרונות כלכלת הייצור, כלכלת שוק, ביקוש והיצע ורעיונות קפיטליסטיים אחרים היו כמובן מחוץ לתחום. אך לנו, התלמידים, הייתה הרגשה שניתנו בידינו כלים רבי עוצמה לניהול משק.

נעים היה לראות מבעד לחלון כיתת בית הספר את הפרדסים ומטעי הבננות השופעים בריאות ירוקה ואת השדות החרושים בחום כהה של קיבוץ מענית השכן, לשמוע את קול משק המים של הממטרות המסתובבות כחום היום, ולרקום חלום על גבעה צחיחה בפרוזדור ירושלים ההופכת אף היא ליישוב פורח מוקף שדות ירוקים, חורשות ומטעים.

כשחזרתי מהקורס נכנסתי מיד לתפקיד שהעסיק אותי רוב שעות היממה - תכנון המשק והכנסת רישום מסודר של הוצאות/הכנסות ותמחיר בכל ענפי המשק, ניהול שוטף שהיה כרוך במאבק יום-יומי עם בעיית המחסור החמור בעובדים תוך עמידה בלחצים מצד רכזי הענפים, בעיות תקצוב מזומנים בחברה של יחפנים וחיפוש פתרונות 'יצירתיים' לחיסכון בהוצאות. עד היום מזכירים לי חברים שהוריתי לאברהם רוכלי האֵקוֹנוֹם לקנות רק לחם לא טרי, כי לחם יבש אוכלים פחות. והיה גם משא ומתן מתמשך במוסדות המיישבים להשגת מימון להשקעות ואישורים להכשרת קרקע (סיקול) בחלקות האדמה הקטנות המפוזרות במסגרת 'המשבצת' שלנו, למרות שספק אם בכלל היו ראויות לעיבוד.

בנוסף לתפקידי כמרכז משק התנדבתי גם לערוך את עלון הקיבוץ - "במשלט" - עלון קיר שהופיע, מודפס במכונת כתיבה, בימי שישי ונתלה על לוח המודעות בחדר האוכל. לימים היה דוֹבִּינְיו לעורך, והעלון שוכפל במכונת סטנסיל וחולק לחברים. עשיתי זאת משום שראיתי בעלון כלי עזר חשוב להעברת אינפורמציה משקית לחברים ולשיתופם בכל הנעשה בקיבוץ. על הצלחתו של העלון תעיד העובדה שעד מהרה הפך להיות גם כלי מרכזי במאבק האידיאולוגי שהלך והחריף בין "השמאלנים" ואנשי "הקו הגנרלי" שבקיבוץ, וחילופי המהלומות המילוליות בין המחנות - לרוב ביני ובין דוברי השמאל. מאמרים רוויי עקיצות והשמצות הדדיות היו לחלק מההווי המקומי.

"הסטייה השמאלנית” - אותה כינו גם "סטייה סְנהיסטית" (על שם משה סנה, ממנהיגי מפ"ם שהטיף לתמיכה ללא סייג במדיניות ברית-המועצות, ולימים חבר המפלגה הקומוניסטית) - התפתחה בהראל בהדרגה כהמשך ישיר לפעילות הפוליטית הערה של החברים בראשית שנות ה- 50: נגד מדיניותו של בן גוריון בנושא שילובה של מדינת ישראל בבריתות אימפריאליסטיות אנטי קומוניסטיות, נגד שבירת שביתת הימאים, נגד המשטר הצבאי שהוטל על כפרי הערבים בישראל ונגד הפיכת צה"ל - כהמשך לפירוק הפלמ"ח - ממליציה עממית לצבא מקצועי עם גינונים זרים המועתקים מהצבא הבריטי.

כמו כן התפתחה אצל רבים מהחברים הערצה בלתי מסויגת לברית-המועצות ולצבא האדום, המנצחים האמיתיים במלחמת העולם השנייה. סטאלין נחשב ל”שמש העמים”, כתבי מַרְקְס ולֵנין וה"קורס הקצר" נלמדו בשקידה, מָאיָיקוֹבְסְקי, פאבלו נארודה, דִיאֵגוֹ רִיבְיֵירָה, פּוֹל סָארְטֵר ודומיהם היו גיבורי התרבות והאמנות. סגנון ה”ריאליזם הסוציאליסטי” היה בעיני החברים הביטוי הנכון של יצירות אמנות, וזאת בניגוד לאמנות הדקדנטית, המופשטת, הבורגנית. כל ספר חדש, כל סרט, כל ציור זכה לביקורת - האם הוא 'מתקדם' ותורם לחברה, או שמא הוא 'ריאקציוני'. העולם היה בעיני רבים עולם של שחור ולבן בלבד.

כל עוד היה מדובר במאבקים על דמותה של המדינה והחברה ונגד דיכוי המיעוט הערבי החי בישראל, לא היו לי ספקות. אבל את ה”קולקטיביות הרעיונית” - אחד מעקרונות היסוד של "השומר הצעיר” - לא יכולתי לשאת. ההערצה העיוורת של רוב החברים לכל מה שברית-המועצות עשתה, למרות שכבר אז היו ידיעות על פשעיו של סטאלין, ממש החליאה אותי. בזמן מלחמת קוריאה הרגיז אותי איך בכל בוקר, לאחר שעיתון "על המשמר" היה מגיע, הייתה העבודה בחצר המשק נפסקת: חברים עמדו לקרוא מה חדש בחזית הרחוקה ההיא - כמובן תוך גינוי חד-משמעי של פעולות כוחות האו"ם (האמריקאים למעשה). כמה בודד הרגשתי בחרדתי לכוחות האמריקאים הנסוגים, שעה שחבריי צוהלים בשמחה, וכמה בודד הייתי בתמיכתי במבצעים המוצלחים של הגנרל רִיגְ'וֵיי - מול קטרוגיהם הארסיים והשמצותיהם של ידידיי.

הסטייה השמאלנית בקיבוץ הראל צברה תאוצה כאשר משה סנה - חבר מרכז מפ"ם, "ציוני כללי" וראש המטה הכללי של ה"הגנה" לשעבר, שהאמין שהקומוניזם וברית-המועצות עתידים לשלוט במזרח התיכון ולכן על מדינת ישראל למהר ולהצטרף למחנה המנצחים - החל להסתובב בקיבוצי "השומר הצעיר" ולארגן קבוצות תומכים. בהראל היו לו חסידים רבים, ואלה הצליחו לגרור אחריהם את רוב חברי הקיבוץ. הוויכוחים בין ה”סנהיסטים” ותומכי “הקו הגנרלי” ב"קיבוץ הארצי" התלהטו והפכו להיות מרים יותר מיום ליום.

המשבר בין הראל ו"הקיבוץ הארצי" הגיע לשיאו עם משפטו של מרדכי אורן, חבר קיבוץ מזרע וממנהיגי מפ"ם, שנשפט בפראג, לאחר שהואשם שם על ידי השלטונות הקומוניסטים בריגול לטובת ארצות-הברית. הקיבוץ הארצי דחה כמובן האשמה מגוחכת זו, אך סנה - וכך גם חסידיו בהראל ובקיבוצים אחרים - הטילו ספק בחפותו של אורן, ובסופו של דבר הצטרפו סנה וחלק מתומכיו למק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית).

בהנהגת "הקיבוץ הארצי" חשדו, בצדק או שלא בצדק, שהסנהיסטים חותרים לפילוג קיבוצים ונעזרים לשם כך בחברי הראל השמאלנים. החשש שלהם מקיבוץ הראל היה גדול במיוחד לאור ההשפעה שהייתה לכמה מחבריו, שהיו בעבר מדריכי נוער, על תנועת "השומר הצעיר", ולפיכך החליטו בהנהגת "הקיבוץ הארצי" ללחוץ על הקיבוץ לסלק מתוכו את ראשי השמאלנים. הלחץ התבטא בעיקר במישור הכלכלי, בהחלטה למנוע מהקיבוץ “השלמה” נוספת. בדרך זו קיוו בהנהגת הקיבוץ הארצי להחניק את המשק המשווע לידיים עובדות. יעקב חזן, מראשי מפ"ם, ניסה לשכנע את החברים בשיחות הקיבוץ לסלק את מנהיגי הסנהיסטים, וכנראה גם עקבו אחרי מעשי אחדים מהם.

ניסיתי לשכנע את מזכירות הקיבוץ הארצי שהשד לא נורא כל-כך, שהשמאלנים אינם בוגדים שחייבים להרחיק מהקיבוץ ושמוטב להמשיך בוויכוח במישור האידיאולוגי. נסעתי בהיחבא לישיבת המזכירות בקיבוץ מרחביה - חצרו של ה'רבי' מאיר יערי (מנהיג מפ"ם) - והסברתי שעל ידי מניעת “השלמה” הם הורסים את הקיבוץ, זורעים ייאוש, מגבירים שנאה לקיבוץ הארצי וגורמים לחברים הפוסחים על הסעיפים להצטרף לאנשי סנה.

אנשי הכלכלה במזכירות הקיבוץ הארצי - שלמה רוזן ובְּלומה מָקוֹבֶר - הבינו שחברי הראל הגיעו לאפיסת כוחות בגלל המחסור בעובדים וכי על ידי הזרמת חברים נוספים לקיבוץ ניתן לצמצם את נגע השמאלנות, ותמכו בבקשתי לקבל מיד “השלמה”, אך דעתם לא נתקבלה; המזכירות החליטה להתנות את מתן ה”השלמה” בסילוק ראשי הסנהיסטים.

הכול היה לשווא, החשדנות ההדדית הלכה וגברה, הקרע הלך והעמיק. הוויכוחים האידיאולוגים בין חברי הקיבוץ גרמו למתיחות שהלכה והחריפה. הלחצים בהם עמדתי יום יום בתוקף תפקידי כמרכז משק, ללא יכולת להיענות לדרישות המוצדקות של רכזי הענפים לעובדים, הפכו לבלתי נסבלים. מריטת העצבים שלי הגיעה כנראה לנקודה מסוכנת אם הייתי מסוגל - בחדר המזכירות, בערב, בשעת “סידור העבודה” - לזרוק על עודד ידידי, מרכז ענף הפלחה, קסת דיו, משום שחזר ודרש עוד עובד למשמרת הלילה.

כדי להרגיע ולשכנע אותי להסכים למלא את תפקידי קדנציה נוספת, נעתרו החברים לבקשתי לקבל חופשה לצורך טיול משותף עם אביבה לאירופה ולביקור אצל הורַי, אשר מימנו את הוצאות הנסיעה. אבי עבד אז כבר מספר שנים בברלין כעורך דין בגרמניה בענייני פיצויים לנרדפי הנאצים. הצענו, אביבה ואני, שניצן, ילדתנו האהובה בת השלוש, שזה חודשים אחדים גדלה בתנאי בידוד בגלל מחלת דלקת הפרקים ממנה סבלה, תגור אצל הוריה של אביבה בתל אביב עד שנחזור. אך מזכירות הקיבוץ התנגדה. טענו שניצן היא ילדה של הקיבוץ, והקיבוץ הוא זה שיטפל בה. ואכן, ממש מדהים מה שהחברים עשו למעננו: את יעל החובשת הוציאו מהמרפאה ומינו אותה להיות מטפלת צמודה לניצן, וחיימקה ברזילי קיבל שעות עבודה כדי למלא את תפקיד האבא ולשחק עם הילדה בשעות אחרי-הצהריים! עד היום אינני מבין איך העזנו - אפילו אביבה הדאגנית, לא להאמין! - להפקיר את ניצי שלנו, חולה ומנותקת מחברת ילדים, לזמן כה ממושך בידיים זרות ולגרום לפעוטה עוול בל יימחה.

ממכתביו של צבי, שקיבלנו במהלך הטיול, ידענו כבר שתהליך ההתפוררות של קיבוץ הראל צובר תנופה, מתגלגל ככדור שלג. צבי, כמזכיר הקיבוץ, עשה מאמצים נואשים לשכנע את מזכירות ה"קיבוץ הארצי" שהבעיה היא חברתית מוראלית ופסיכולוגית - כתוצאה מהתנאים האובייקטיביים הקשים - יותר משהיא פוליטית, וכי לא מדובר בגרעין שמאלני חתרני. הוא קיבל הבטחה שאכן תוך שלושה-ארבעה חודשים תגיע להראל “השלמה” גדולה מברזיל וכי עד אז נקבל “פלוגה מגויסת” של מספר בעלי מקצוע מקיבוצים אחרים שיעזרו לקיים את המשק והשירותים. אולם ההבטחה של הקיבוץ הארצי שנמסרה על ידי צבי בשיחת הקיבוץ נתקבלה על ידי רוב החברים בחוסר אמון מוחלט. רבים טענו שההבטחה "הגיעה מאוחר מדי", ומספר חברים אף הודיעו כי למעשה כבר החליטו לעזוב.

ואז קרה הפנצ'ר' ובעקבותיו הפיצוץ הגדול: מכתב שצבי כתב לי, בו סיפר כי יהודה בן-חורין (ראש מחלקת החברה ב"קיבוץ הארצי") אמר לו שההשלמה תגיע רק בתנאי שיענקל'ה (יעקב אגמון) יעזוב את הראל, נפל בידי החברים. מהמכתב הבין יענקל'ה שבקיבוץ הארצי מתייחסים אליו בחוסר אמון ולמעשה יורדים לחיי הקיבוץ בגללו. הוא החליט לעזוב. מיד קמו אחריו חברים רבים אשר הודיעו שגם הם עוזבים. נעשו עוד כמה ניסיונות החייאה על ידי יעקב חזן, שלמה רוזן ובלומה מקובר שנזעקו להראל וניסו לשכנע חברים בשיחות אישיות, הבטיחו “השלמה” מיידית וכו' וכו' - אבל הכול לשווא. הפור נפל.

בחודש ספטמבר 1955 כשחזרנו להראל מצאנו בית הרוס. נשארו רק מספר חברים שהסכימו לחכות עד שיגיע הגרעין החדש שאמור היה לקבל לידו את המשק הנטוש. ניצן שלנו, שהייתה מטופלת במסירות ללא קץ על ידי יעל, לא רצתה אפילו להסתכל לעברנו - ובצדק; באו שני זרים וטוענים שהם אבא ואמא, מה פתאום? לא ייתכן. עולמנו חרב עלינו. מה יהיה ?

נשארתי עוד זמן מסוים בהראל על מנת להעביר את המשק לידי הגרעין התנועתי הצעיר שבא להתיישב במקום, ועד שיגיע המדריך המשקי הקבוע שמונה על ידי הקיבוץ הארצי. הצורך לעשות ולשאת באחריות לא הותירו לי הרבה זמן פנוי לעיבוד תחושת הכאב והצער על האובדן. ההלם הראשון התפוגג כביכול ... עד שהוא הגיע, המדריך המחליף.

ואז היא הגיעה, אחת משעות חיי הקשות ביותר. הפרידה הסופית, הפיסית, הנפשית, המוחלטת. יומי האחרון בהראל. עם דמדומי הערב שוטטתי במטע האפרסקים שאת ביכורי פריו לא אזכה לטעום, בכרם ששריגי גפניו כאילו שולחים יד לשלום. הצצתי לבית האבן הערבי היפה ששימש לכיבוש זיתים, למטע הזיתים הנטוש ששוב לא נתגייס 'לחלוב' את ענפי עציו רבי השנים. הסתובבתי בין שרידי בית ג’יז - הכפר שבמרכזו בניין השֵיךְֹ ששימש כמחסן לאריזת טבק ואשר בחזיתו עץ הדוֹמִים הגדול. לא רחוק משם עצי התאנה שאין דומים להם בעולם - זן מיוחד של תאנים, כאלה ענקיות-סגולות נוטפות דבש. כמוכה תזזית מיהרתי לטפס על "גבעת בית-הספר" - בניין אבן ערבי מחוץ לכפר - כדי להשקיף על עמק איילון בטרם חַשׁכָה, על “דרך בורמה”, על הגבעות הקרחות עדיין שעתידות להתכסות עצי חורש אותם נטענו בדי עמל ויזע. בודד, לגמרי לבד, מבט עורג אחרון והדמעות זולגות מאליהן. ככל שאני יכול לזכור, הייתה זו הפעם האחרונה שבכיתי בחיי.

גם כיום, עשרות שנים לאחר הטרגדיה - ואכן הייתה זו טרגדיה לי ולרבים מחבריי לפחות. איני מסוגל להבין אותו דחף בלתי נשלט להרס עצמי שפעל על חברים באותן שעות גורליות. ככה לזרוק כל מה שעשית, כל מה שחלמת, לקום וללכת. מילא ידידיו הקרובים של יענקל'ה שחשו הזדהות אישית איתו ומחויבות לרעיון משותף, אבל כל היתר? - אמרו: "הקיבוץ הארצי בגד בנו, נשבר האמון, אזלו הכוחות הנפשיים לשאת בנטל קיום המשק ובחרם התנועתי". נכון, אבל האם זאת הייתה סיבה מספקת לנטוש באחת את כל מה שהשקענו, לעזוב דרך-חיים? או שמא היה זה שילוב הרה-אסון של להט נעורים אידיאולוגי עם אינדיבידואליזם קיצוני וכישורים אישיים בולטים של מספר גדול מדי של חברים אשר הביא לפירוקו של הקיבוץ? ייתכן שבמוקדם או במאוחר הדבר היה קורה בלאו הכי.**

היו אלה שבע שנים מאושרות, לכאורה פרק קצר בפרשת חיים, השנים המאושרות בחיי. תנאי החיים בהראל היו חלוציים, קשים לא פחות מהתנאים ששררו במעברות העולים, אבל היינו צעירים, נלהבים, בטוחים בדרכנו ומלאי תקווה. במבט לאחור ניתן לומר שהיינו חברה תובענית, כלפי עצמנו בעיקר. חברה אידיאליסטית ומאוד ואכזרית כלפי היחיד. לא קל היה המתח של להיות תמיד יחד, לא לחרוג מהמקובל ולחיות בתרבות של מקהלה מדברת. עם זאת היו אלה שנים נפלאות, חיים בהרגשה שאתה לוחם למען משהו צודק. בשנים אלה נקבעה גם במידה רבה המסגרת החברתית שלנו - שלי ושל אביבה - לאורך זמן: חבורת יוצאי הראל.

* קטעים מתוך זכרונות שכתב אליהו יקיר לבני משפחתו

2000 - 2001

** יש לזכור כי שבועות ספורים לאחר פירוק הראל הייתה הוועידה ה- 20 של המפלגה הקומוניסטית בברית-המועצות בה חשף חרושצ'וב את פשעי הסטאליניזם, וגרם בכך לתדהמה ולהרהורי חרטה בקרב קומוניסטים ואנשי שמאל רבים בארץ.

על רקע זה נערך, ביוזמתי, מפגש בין עוזבי הראל ונציגי הקבוץ הארצי כדי לבדוק אפשרות של "סולחה", אך לשווא; בין היתר דרשו החברים שגם התנועה תודה בפומבי בלחציה הלא-הוגנים על קיבוץ הראל, ומשלא נענו נחתמה פרשת הראל סופית.

מבט על הנקודה הישנה