02-9902880
צור קשר
mazkira.harel@gmail.com
שלח דוא"ל
צור קשר
שלח דוא"ל
לך ההלך בעלותך לירושלים – דע כי את חורש האורנים הירוק והנפלא הזה בין סיבוב נחשון לאשתאול, אנחנו הבנות של קיבוץ הראל הנבטנו ושתלנו ואף נטענו. הם פרי עמלנו ועבודתנו להתפאר.
טיפות גשם על פניי, אחת ועוד אחת. מתחת למיטתי שלולית מים ואני נחפזת ואוספת סביבי על המיטה את כל רכושי. בחוץ מבול והתקרה נוטפת מים וקרעי מחשבות צפות כמו עלים על פני המים. אך אין מה לעשות יום העבודה עומד להתחיל והמילה "צריך" מתגדלת במוחי. הכל מתערבל: המָה, המי והאיך. ועכשיו צריך להתלבש בתוך שלולית המים שנקוו על הרצפה. חבריי לחדר מציצים?
בניומין עם קולו הערב והנוגה ששר כרגיל הלילה, וגדי מהחדר השלישי מצטרף בקולו הגבוה והנפלא. הרי הקירות ממש דקים. שירתם מקסימה ונפלאה. ופרויקה חברי מימים ימימה עם ידי הזהב הגדולות והאנושיות שלו שאין ברזל העומד כנגדן, ואני כבר במגפיים הענקיות עם מיליון שכבות מדשדשת באדמת החימר הדביקה – לחדר האוכל.
קטעי זכרונות שהשכחה קורעת בהם חורי ענק, כרוח המטיילת דרך קורי עכביש ישנים ואפורים וכולי לאה וחבולה מהמלחמה. המלחמה והזכרונות פורצים בתוך שנתי בקריאות חובש! חובש! רותי תעזרי לי!
זהו, שוב שקעתי ואני עכשיו במגפיי הגדולים ובאלף קליפות שהרוח מנסה לקרוע ממני והאדמה הבוצית והדביקה מסמרת אותי. אני קשורה לאדמה.
היציאה לעבודה: קר, קר, רוח זלעפות וגשם והרבה עבודה. יודעות אנו איך ומה לעשות. אז את מי קיבלתי היום לעבודה? בנות שכל מה שיש להן זה רצון טוב. מה זה רצון טוב, אך ללא ידע. אני נותנת בידיהן אגודת נבטי אורנים קרים ונוטפים מים וצריך להקפיד שהן תשתולנה אותם כשהשורש ניצב וזאת באדמה הקפואה. ואגלה כאן סוד, הטיפה הראשונה הזולגת על הנבט זו הנוזלת מהאף ומהעיניים. לבכות אני כבר שכחתי.
למזלי עומדת לידי שולה. עומדת איתן וכל כך אנושית וחרוצה. באופטימיות הנפלאה שלה ידעה תמיד ובמקום המתאים להשחיל מילה טובה או פרח. ורותי קיטאי שמדי פעם באה מהמשתלה של שאול עם ידע ושקט. והבנות, שלמנותן מסובך קצת, שכל כך השתדלו ובזכותן ולמרות הקשיים הרבים הצלחנו ובגדול. הגאווה לראות את הנבטים הופכים תחילה לשתילים ואחרי כן לעצים המכסים מדרונות חשופים בירוק חדש. הלב גאה לראות את שורות הפחים בהם גדלות גלדיולות, ציפורנים, ורדים, נרקיסים ומינים שונים, ואת שתילי עצי הפרי שבמו ידינו הרכבנו, טיפחנו ומכרנו. החום האנושי, ההצלחה והרוח צבעו את לחיינו בצבע רענן.
מתוך דפי הספר רב העמודים "מלחמה ושלום" נולד לנו תינוק מאוד קטן. אסביר: אני הרי פלמחניקית הייתי וכזו אשאר ולכן אינני יכולה לילל ולצרוח בחדר הלידה כשאר הנשים שלידי. אז עיינתי בספר זה – את ילדה תחכי, אל תפריעי לנו.
פתאום במהלך הכאבים הנוראים צץ לו לפתע ראש. אז צעקתי ועוד איך. כך נולד בננו בכורנו, אותו הבאתי לבית התינוקות החדש. והוא נח לו באומץ ללינה עצמאית. הנוהג היה, כידוע, כאשר שומר הלילה שומע בכי רם או צרחות מבית הילדים, ממהר הוא לזהות מי הוא הצורח כדי להעיר את אם התינוק. במקרה זה היה זה בני והשומר מבוסס בבוץ לחדרנו ומזעיק אותי. אני נועלת במהירות את מגפיי, מתלבשת ואצה רצה לבית הילדים. מגיעה לבני כשהוא כבר כחול מרעב ומצרחות. מיהרתי להיניק אותו ועכשיו מה? להיפרד ממנו זו משימה בלתי אפשרית.
לזכרה של חברתי אהובה פארווי
אביב הגיע פסח בא, ואנו מוכרים פרחים לחג הממשמש ובא. רכזת הקניות שלנו היא אהובה. החג כבר ממש בפתח ואני נותרתי עם מלאי של פרחים. מה עושים? ניגשתי לאהובה לטכס עימה עצה. אהובה, שהייתה באופייה קשוחה, השיבה לי: מה הבעיה נעמיס את הפרחים על הטנדר, ניסע לתל אביב לשוק הכרמל ואולי עוד נספיק למכור אותם.
מגיעים לשוק ומה רואות עינינו: שורה ארוכה של מוכרי פרחים כאשר כל אחד מכריז על מרכולתו בקולי קולות. המוכרים כולם גברים, כל אחד גבוה וחסון יותר מחברו. ואנחנו קטנות כאלה, אבל אותנו לא ינצחו. התייצבנו בקצה השורה, התחקינו אחר המחירים והצטרפנו למקהלה, מכריזות על מרכולתנו. לאחר כמה רגעים ניגש אלינו אחד מהשורה והטיח לעברנו: ילדות, מה אתן עושות פה! כאן שוק הכרמל וזהו השטח שלנו! קחו את הפרחים שלכן ותסתלקו מכאן תכף ומיד! אבל אנחנו לא נבהלנו והשבנו לו כי זכותנו לעמוד כאן כמו שלו ושל חבריו. אנחנו אמנם קטנות קומה אבל בעברנו פלמחניקיות. הבלטנו את הכתפיים שלנו ונתנו לו להבין שאִתנו לא כדאי להתחיל. הלה התבונן בנו והלך בלא לומר דבר. התמזל מזלנו מכרנו את כל המלאי ושבנו ששות ושמחות עם מזומנים באמתחתנו.
זה לא כבר הסתיימה המלחמה וסדרים של ממש במדינה הצעירה טרם נתכוננו. באחד הימים הודיעה לנו יחידה צבאית שפעלה באזור בית ג'וברין, שאם רצוננו בעדר פרות, עזים וכבשים שנבוא לקחתו. הסתבר שהיה זה עדר ששוטט ללא רועה באזור שזה לא כבר נכבש על ידי כוחותינו. חברנו אילן רוזנברג ואנוכי נשלחנו לקחתו. את הדרך הארוכה למשק עשינו כמובן ברגל. לבד מהדרך הארוכה, מי שקצת בקיא בבקר ובצאן יודע שלהוביל עדר כזה בצוותא זה כמעט בלתי אפשרי. הכבשים מתנהלות להן באיטיות שעה שהעזים מקפצות ומרקדות וגם הפרות נעות להן בדרך שלהן. ניכר היה בבעלי החיים המסכנים הללו שימים לא מעטים נעדרה יד שטיפלה בהם. יממה שהינו בדרך וכשהגענו הכנסנו אותם לכמה חושות נטושות שהיו סמוכות למאפייה. לא אשכח מה המתין לעליזה ולי בבוקר שלמחרת כאשר ניגשנו לחלוב אותם. טינופת כזו שפשוט קשה לתאר. אבל אנו לא ויתרנו רצנו עם הדליים מאחת לשנייה וקצת חלב בכל זאת הבאנו למטבח.
גרנו בּבּה ואני סמוך לחדר האוכל ובחדר שלנו התרוצצו בעיקר בלילות חולדות ענקיות. כל עוד היה אור בחדר ואנחנו היינו ערות הן התרוצצו על התקרה, אולם כשכיבינו את המנורה הן החלו בחסות החשכה לשוטט להן בחדר בחופשיות רבה. ואנו מה שנותר לנו לעשות זה להסתתר מתחת לשמיכה בעוד אנו חשות שהן מטיילות להן מעלינו. כדי להיפטר מהן הוצבו בחדרים מלכודות והחלה המלחמה בהן. את אלו שנלכדו הטבענו בדלי מים אבל אחרות מילאו את מקומן. מלחמה ממושכת עם לא הרבה הצלחות.
שלוש שנים הייתי בחברת נוער ובהכשרה בקיבוץ עין השופט. את בית הורַי עזבתי לצמיתות בסיום שנת לימודי השביעית בבית הספר העממי בקריית חיים ואני אז כבת שלוש עשרה. בכך נסתיימו למעשה שנות ילדותי. בשנות עבודתי בקיבוץ עבדתי כמעט בכל ענפי המשק, אולם ההתמחות שלי, אם אפשר לכנותה כך, הייתה במשתלה, בה גידלו עצי סרק, בעיקר אורנים, ועצי פרי.
במהלך העבודה למדתי להנביט, להרכיב שתילי עצי פרי ויתר העבודות. מרכזת המשתלה הייתה החברה חנה כץ שנהגה אִתנו בקשיחות ובחוסר התחשבות, ולכן אני עדיין זוכרת אותה לרעה, אם כי את המקצוע למדתי. יחד אִיתי עבדה חברתי צביה, ונערה ענוגה ונאה רוזט שמה. היא הגיעה לעין השופט עם כמה מבני גילה מביירות. משיחות עימה ומהתנהגותה למדנו שגדלה בבית עירוני ובורגני ולכן תנאי החיים אצלנו היקשו עליה מאוד. היא הרבתה לבכות וללוות את עבודתה בשירים ידועים ונוגעים ללב, כמובן בשפה הערבית - מה גם שהיה לה קול נעים. לצערי אינני יודעת מה עלה בגורלה.
עם צביה חברתי הקמנו לימים את המשתלה בקיבוץ הראל. לאחר שהחליטה לעזוב את הקיבוץ נותרתי פרק זמן לבדי. היה לי קשה למדי אולם לא ויתרתי, נלחמתי והמשכתי. למרבה המזל הגיעו אלי למשתלה גם שולה וגם בבה ואני נשמתי לרווחה. כן, היו ימים ונותרו רק הזכרונות.
רות ב. (קרוננבלום)
המשתלה הינה פינת חמד חבויה בין גבעות סלעיות אשר מועטים מאוד המבקרים בה, ומועטים עוד יותר אלה היודעים כי ענף זה מתפתח ומשתלם.
גידולי המשתלה מגוונים ביותר: עצי יער, עצי פרי, ציפורן, גלדיולות, וצמחי נוי שונים. כל גידול כזה מהווה בעיה מיוחדת, דורש טיפול שונה, לימוד והשתלמות בלתי פוסקים. מטרתנו לעתיד לצמצם את מספר הגידולים על מנת לייעל את העבודה מבחינת ארגונית ומקצועית, ולהפריד בין משתלה של עצי יער ומשתלת פרחים.
אם כי הענף גדל באיטיות בארבע שנות קיומו (דונם לשנה), גדול מאוד ביחס הוא הניסיון שנרכש. התחלנו עם אורנים אשר שווקו ברובם ל"תנובה" ומיעוטם נשתלו ביער התנועה, ובו בזמן התחלנו מגששים צעדים ראשונים בגידול פרחים ועצי פרי, אשר הראשונים שבהם נשתלו במטע שלנו.
לעתים קרובות עומדים אנו בפני הבעיה הנקראת "הרגשת בית". חברים שעזבו טענו: "לא הרגשתי כאן בית". מהו למעשה מושג זה שכה מרבים להתלבט בו? הרי זה נראה כדבר שאין למששו בידיים. לדעתי הסיבות להרגשת בית טובה או רעה הינן מאוד מוחשיות. הן מותנות בעיקר בהרגשתו של החבר אם דואגים לו, אם לא.
חלק הארי להרגשת בית טובה נתון בידי השירותים ובראש וראשונה המטבח והקומונה. הקומונה לדעתי היא בדרך כלל בסדר, אולם נקודת התורפה הוא המטבח, ועל כך בדעתי להתעכב. צאו וראו לאיזה יחס זוכים החברים האוכלים חלק מארוחותיהם בשדה. איזו יד דואגת, ממש אימהית, מכינה להם את האוכל. האם חסרים ימי עבודה לרחיצת הצנון והגזר? הרי המטבח הוא השירות שלא קיצצו ממנו ימי עבודה, כי כולנו מבינים את חשיבותו.
מדברים אצלנו על יציאה בזמן לעבודה, אך כיצד אפשר לצאת בזמן אם צריכים לחפש בבוקר, למשל, כלי ללֶבֶּנִיָה? האם האקונומית אינה מקבלת ימי עבודה מהסידור כדי להכין זאת בערב? האם זה לא תפקידה לדאוג להזמנת כלים חסרים? כנראה שהאקונומית ושאר עובדות המטבח לא חשבו מעולם שהאנשים האלה, הצריכים עוד לעבוד שנים רבות, כבר נושאים מאחוריהם עבר של תנאים לא אנושיים? כעבור זמן כבר יהיה מאוחר לשמור על בריאותם גם אם ניעזר אז בדיאטות ובהוצאתם להבראה.
אינני רוצה כאן להרחיב את הדיבור על צנוניות וגזר "מבוצבצים" המושלכים אל תוך צלחת כשביניהם מחייכות חתיכות מרגרינה וגבינה. ארוחות שהלב מתכווץ כשרואים את הזלזול בהכנתן. האם זה פלא שדברים כאלה גורמים לרוגז ולעצבנות? איש מאִתנו איננו מבקש חסדים מן האקונומית, מבקשים רק את המגיע לנו. מבקשים יחס הוגן, ואין כאן קטנוניות. דווקא הדברים הפעוטים הללו הם ערובה להרגשתו הטובה של החבר ואף ערובה לפריון בעבודתו.
משהוחלט בשיחה האחרונה לא לשלוח איש לסמינריון, הרגשתי שאחד מחברינו הפסיד דבר המגיע לו ודרוש לו מאוד. החלטתי על כן לעסוק קצת בתעמולה ליציאה לסמינר ולשם כך אמסור קצת מרשמיי.
ראשית, הפקפוק בגלל השם: סמינר לחברות. שנית, שמא לא אצליח לשבת ולקלוט. עתה אוכל לסכם בבטחה כי פחדיי היו חסרי שחר.
סמינר לחברות זה לא כל כך נורא. הצלחתי לקלוט ואף לשבת עשר שעות ביום וללמוד. ואשר לתוכן הלימודים: הם מוגשים יפה, בצורה מעניינת וברורה. קיבלנו הרבה וכדברי המרצה על קצה המזלג על עולם ומלואו. נתקיימו שלושה חוגי יסוד: מרקסיזם, משק הארץ ותנועת הפועלים בישראל. היום היה מורכב מהרצאה אחת הקשורה לחוג, הרצאה או שתיים נוספות ועבודה עצמית. קיבלנו כשלושים ושתיים הרצאות מלבד ההרצאות שבמסגרת החוגים. הבולטות שבהן היו: יסודות הכלכלה המדינית. על ברית המועצות, סין העממית, המזרח התיכון, הציונות ועולם המהפכה ועוד. כמו כן שמענו מפי שלמה רוזן דין וחשבון על הוועידה הכלכלית במוסקבה ועל ישיבת הוועד הפועל הציוני. לא אוסיף לספר על כל מה שלמדנו, כי הדבר יצריך מקום רב, אולם אגלה לכם סוד, עתה התחלתי להבין מה שכתוב בעיתונים. לראות את הדברים בהתפתחותם ולא כל חדשה יומיומית לעצמה. ואל יעורר הדבר צחוק בעיניכם, גם אני חשבתי בכנות שאני יודעת לקרוא עיתון.
להשלמת התמונה אתאר את התנאים הנוחים בגבעת חביבה: תזונה מעולה בהרבה על זו שבקיבוצים. הגשה נהדרת, תנאי דיור שאיננו רגילים להם, מים חמים ליד החדר, דשאים וחדר קריאה נוח. בקיצור, סעו לשם ותטעמו.
לכן דווקא לך החבר העובד קשה מאוד ובכלל זה גם החברה זכות וגם חובה לצאת לסמינריון בגבעת חביבה. שם ההזדמנות ללמוד כי כל הדברים שאנו מכנים "ציונות" במירכאות ייראו לנו ברורים יותר ויאפשרו לנו להתגבר על מצב עבודה קשה ועל המאמצים שנדרשים מאִתנו בחיי היום יום. הרי ציונות זו אנו מגשימים יום יום ושעה שעה. לכן חברים הצביעו בעד גבעת חביבה.